הגמרא בגיטין נה: מספרת לנו שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, יש הרבה מאד מה ללמוד מהסיפור המופלא הזה, הרבה לקח ומוסר לדורינו, שהרי כלשון הירושלמי ביומא: "כל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו", מה שאומר שהמוסר והמסר הזה נוגע מאד גם לנו.
לאחר שבר קמצא מסולק מן הסעודה, אליה וזמן בטעות, בשנאת חינם וחוסר אנושיות, הוא אומר: "אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא" (כיוון שישבו החכמים ולא מחו, כנראה שהם מסכימים, אלך ואלשין עליהם למלך), כלומר, הנקודה עליה מצביע קמצא, היא חוסר המחאה, חוסר התוכחה.
נראה שכך אפשר לבאר גם את המשך הסיפור, שקמצא הולך לקיסר, וכדי להוכיח לו שהיהודים מרדו בו, מציע למלך לבחון זאת ע"י שליחת קרבן לבית המקדש, וכאשר יווכח שאין מקבלים את קורבנו, יידע שמרדו בו, וקמצא שנשלח להביא את קורבן מטיל בו מום "אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא" (שלח בידו עגל משולש, ובדרכו למקדש הטיל בו מום בניב השפתיים, וי"א בדוקין שבעין, שלגויים אין זה מום, וליהודים נחשב מום), כלומר קמצא מטיל מום בפה או בעין, והרמז בזה שלחכמי אותו הדור שכלפי חוץ נראים מובחרים מאד (עגל משולש),הייתה בעיה שפוסלת אותם מלהיות רצויים לה', יש להם מום בפה, הם לא יודעים להשתמש בו שצריך למחות ולהוכיח, וכן בעיה שהיא אולי עמוקה עוד יותר, יש להם מום בעין שהם לא רואים את הקלקולים והבעיות.
וכאן יש לשאול איך ייתכן שהם לא רואים את הבעיות, הרי כפי שקמצא אומר, הרי הם היו וראו, האם באמת ניחא להם בזה? מדוע הם לא רואים? ומי שכבר רואה מדוע איננו מוכיח?
בטרם ננסה לענות על שאלה נצרף גם את דברי הגמרא בשבת נד: שם יש סוגיא שלימה העוסקת במצוות התוכחה, המשנה כותבת שפרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת שבשבת מרשות לרשות ברצועה שבין קרניה, וזה שלא כדעת החכמים שסברו שיש איסור בטלטול הרצועה, והגמרא שואלת האם הייתה לרבי אלעזר בן עזריה רק פרה אחת הרי רק מעשר הבהמה השנתי שלו היה 12 אלף עגלים, אלא אומרת הגמרא: "לא שלו היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה – נקראת על שמו", אדם שלא מוחה נהיה שותף לעבירה.
עוד אומרת הגמרא שחיוב המחאה של האדם תלוי ביכולתו להשפיע:"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו", והגמרא לומדת זאת מדברי רבי חנינא שאמר:"מאי דכתיב:"ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו -זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים"
ואז מביאה הגמרא שיש חיוב להוכיח גם מי שנראה שלא יקבל, ולמדת מדברי רבי אחאי בנו של רבי חנינא שאמר:"מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב:"ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב:"זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית". תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו".
לכאורה דבר נורא ואיום, אנשים צדיקים המקיימים את התורה כולה מאלף ועד תיו, יומתו, שלא מחו, ושוב השאלה זועקת מדוע לא מחו?
מחאה, היא בעצם הרצון להשפיע ולתקן, השאיפה לשנות, מחאה ובקורת הם כלי ההשפעה, כלי החינוך, כלי הכיוון איתם החכמים משמשים כדי לרומם את סביבותם, חוסר מחאה, הוא חוסר רצון לתקן, חוסר רצון אצל אנשים גדולים כאלה שהם וודאי אוהבי ה', ורוצים בכבוד שמיים ותיקון עולם במלכות שדי, נובע מחוסר אמון, חוסר אמון בדור אין אל מי לדבר, זה קטרוג אדיר, זו הסתכלות נוראה על הדור, ואולי גם חוסר אמון בעצמם, אין לנו כוח, אין לנו השפעה, אדם שלא מוכיח, הולך ונהיה כהה בתחושותיו כלפי העוול.
הרב קוק בעין איה, על הגמרא שם מבאר, שמה שעלול להתרחש כתוצאה מחוסר תוכחה זו תפיסת עולם קלוקלת, שכל אחד חי לעצמו, כל אחד והאמת שלו, אין האחד אחראי על חברו, זה מתחיל מחוסר אמון, אולי גם מחוסר רצון לקבל אחריות, מחוסר נעימות, וממשיך בתפיסת עולם עקומה שאסור ולא טוב להוכיח.
כשאין תוכחה הפתרון היחיד הוא חורבן, כל עוד יש מוכיחים, אז התיקון הולך ומופיע מתוכנו, זה ייקח זמן, זה תהליך ארוך, אך הוא יתקדם, כי יש מי שדוחף את המציאות בתוכחתו, בהשפעתו, אך שאין מוכיחים צריכים כוחות חיצוניים להתערב כדי לתקן כי אין מנגנון בקורת פנימי.
אנו רואים שהאוהב הגדול של ישראל, משה רבנו, נפרד מהם ע"י תוכחה, מתוך אמונה בעם הזה וביכולותיו להתעלות ולהתקדם.
חז"ל תיקנו לנו קריאת שלוש הפטרות תוכחה, לטובתנו, ואולי גם שנתעורר להוכיח, אוהבי המדינה, אוהבי העם, אוהבי הארץ הם אלו שמתוך אהבה ואמונה אדירה, יודעים להוכיח.
נזכה בימים אלו להיות מודעים להשפעותינו, לכוחנו לתקן, בכל המעגלים, החל מביתנו וכלה במדינתנו והעולם כולו, לא נתייאש, נבוא מלאי מרץ, חזון, אמון ואמונה ונרומם ונתקן – נשפיע!!!