פעם אחת, כשישב ר' ישראל סלנטר במסיבת תלמידיו, נכנס אחד מחשובי בעלי-הבתים לשאלו איזו שאלה.
בתום השיחה נאנח ר' ישראל אנחה עמוקה, ולא הבינו המסובין פשר האנחה.
כשנטפלו אליו אחר כך מיודעיו שיבאר להם סיבת האנחה, ענה ואמר: "ברגע שבעל-הבית הנכבד בא לפנַי התביישתי בפניו, כי שרוול הבגד שלבשתי אותה שעה היה קרוע. אחר כך נשאתי קל וחומר בעצמי: אם לפני בשר ודם הכלימה כסתה את פני בגלל קריעה קלה שבשרוול בגדי, הרי מה גדולה ומרה תהיה הבושה לעולם הבא אם כל הקרעים והכתמים שבנפש לא יתוקנו בעוד מועד."
לר' ישראל לא אכפת ללבוש בגד קרוע ואף לא אכפת לו להתראות כך לעיני תלמידיו. הם מכירים אותו ויודעים שלבושו החיצוני אינו מעיד דבר עליו ועל אופיו. כך נוהגים גם אנחנו כשאנו נמצאים בסביבתנו הטבעית והרגילה. אין אנו מקפידים להראות תמיד במיטב בגדינו מפני שהסובבים אותנו מכירים את פנימיותנו ואופיינו ואין אנו נצרכים להרשימם. אך כשנכנס איש חשוב ומכובד, שאין אנו מורגלים בו, מיד אנו מתיישרים בכסאנו, מסדרים את לבושנו ומדברים בלשון זהירה יותר. זהו הטבע האנושי. כך נהג גם ר' ישראל כשנכנס האיש האמיד לחדרו של ר' ישראל. לאחר מכן, נאנח ר' ישראל אנחה עמוקה. אנחה שמבטאת צער. ובין המסובים החלו התלחשויות מדוע הצטער רבם כל כך? מן הסתם הסבירו התלמידים את האנחה כנובעת מצער על מצבו הרוחני של הנכנס – אולי האיש הזה לא לומד מספיק תורה? אולי היה יכול להיות תלמיד חכם? אולי איננו מתוקן בתחום המוסרי שבין אדם לחבירו? וכו' וכו'. אך לא. ר' ישראל נאנח בצער על עצמו. על הבושה שכיסתה אותו אל מול האיש הנכבד. בושה חיצונית לגמרי. כי בעולם הזה כך נבחנים הדברים – לא רק גדולת האדם בפנימיותו, אלא גם איך הוא נראה ומה הוא משדר חיצונית. חלק בלתי נפרד מהעולם הזה הוא ההופעה החיצונית שלנו. זהו עלמא דשיקרא, ור' ישראל מודע לכך ונאנח על כך. צריך לדעת כיצד להופיע בעת שבאים לפניך אנשי העולם הזה. אם אנחנו רוצים להשפיע תורה, יראת שמים ורעיונות חשובים לאנשי העולם הזה, עלינו לדאוג גם ללבושים שלנו, שלא יהיו קרועים. בעולם הזה, אין מה לעשות, נשמעת דעתו של האיש שמשחק את חוקי העולם הזה.
אך ר' ישראל לא נשאר רק בתובנה הזאת, הבושה שנתבייש אל מול האיש הנכבד, העמיקה את החשיבה על העולם העליון יותר, עולם הנשמות. שם לא מסתכלים על קרעים חיצוניים של לבושים. שם מתעכבים דווקא על מראה הנפש הפנימית. האם היא שלימה? האם הצליחה, בימי חלדה, להגיע לשלימות פנימית, שכולה שמחה, ושריטה אין בה? הרי לכל אדם, בפנימיותו ישנם כמה קרעים בין רצונותיו לבין קיום רצון הבורא, בין התצוגה בה האדם מציג את עצמו לבין מה שהוא באמת, בפנימיותו.
אם למען ההשפעה בעולם הזה, עלינו לתקן את בגדינו החיצוניים, ולהיות "יהודים יפים", כדי שיישמעו דברינו, הרי שלמען לא נבוש בהגיענו לעולם הבא, עלינו לעבוד אף קשה יותר בתיקון ואיחוי כל קרעי הנפש.