חג השבועות, הוא גם יום השנה לפטירתו של הבעל-שם-טוב, האיש שהביא לעולם היהודי תורה רעננה ומחודשת, תורה שחודרת אל הלב ומרוממת את הנשמה. האיש שחיבר יהודים רחוקים כה רבים לכור מחצבתם, ותורתו הרי היא כהכנה לתורת הגאולה.
אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב היה נוהג לכתוב בסתר את מה ששמע מתורת רבו.
פעם אחת ראה הבעש"ט שד אחד ההולך ואוחז ספר בידו.
אמר לו: מה זה הספר שאתה נושא בידך?
השיב לו השד: זהו הספר שחיברת.
אז הבין הבעש"ט שאחד מתלמידיו כותב תורתו.
קיבץ את כל תלמידיו, ושאל אותם: מי בכם כותב תורתי?
הודה אותו האיש והביא לו הכתבים.
לאחר שעיין בהם הבעש"ט, אמר לתלמידו: אין כאן אפילו דיבור אחד שאמרתי.(שבחי הבעש"ט)
התלמידים בוודאי התפלאו מאד על כינוס החירום שציווה רבם. לא היה זה כלל מנהגו. בכינוס, לא סיפר להם הבעש"ט מה עבר עליו לילה קודם לכן, ואיזה מראה נורא חזה – דברי תורתו בידיו של שד. משמים מורים לו איך דבריו לא שווים מאומה. שד! הוא זה שלומד את תורתו העמוקה של הבעש"ט! מזועזע ומסויט קם הרב בבוקר ומיד, ללא הקדמות מיותרות ניגש הישר אל השאלה: מי מכם, תלמידי היקרים, רושם את השיעורים שלי? התלמיד מן הסתם לא הבין כלל מה פגם מצא הרב בסיכום השיעורים? הלא הוא משכתב אותם למענו, שמא ישכח, ולזיכוי הרבים, למען הדורות הבאים, שאף הם יזכו לשתות ממעין החכמה של הבעש"ט. מדוע הרב דוחה בשאט נפש כזו את כתביו שלו עצמו?
לא לחינם, הבעל שם טוב, כמו רוב רובם של גדולי החסידות אחריו, לא כתב ספרים, שכן הספר מונע את המפגש הישיר בין הרב לתלמיד. אינו דומה הקורא סיכומי שיעורים – לתלמיד היושב לפני רבו, שומע את הדברים מפיו, ושם לבו לניואנסים הדקים, שכוללים שפת דיבור ותנועות גוף. רק בדרך זו יכול התלמיד לרדת לדעת רבו ולהבין מה עיקר ומה טפל, מה לכתחילה ומה דיעבד, מה נאמר בקול גדול ומה בלשון קצת מתחמקת, ועוד ועוד.
יתרה מכך, ספר לעולם יזמין גם פרשנות. כפי שהתורה שבכתב מזמינה את תלמידי החכמים שבכל הדורות להפוך בה ולהפוך בה, ולפרשה – זוהי התורה שבעל פה, כך, כל כתיבה של ספר נוסף מזמינה בהכרח את כתיבת הספר הבא שיהווה לו פרשנות, וכן הלאה. אין בכוחן של המילים הכתובות לחשוף ולהביע את עומק המחשבות של הרב.
מעת שהדפוס הפך לנורמה מקובלת קשה לנו מאד לתאר את חיינו בלעדיו. רבנים רבים כותבים ומוציאים לאור את דברי תורתם (מדברי התנאים והאמוראים שנכתבו בתלמוד ועד לעלון זה אותו אתם מחזיקים בידיכם) ואין אנו יכולים להבין את ההחמצה שבכך. אמנם, ספרייתנו גדושת ספרים מלאי עושר וידע עצום הנגישים לכל יהודי ויהודי, אך מאידך, הספר מכיל טקסט אנפורמטיבי בלבד. אף אם ביכולתו להעניק ידע לקורא בו, לעולם לא תהיה זו אותה החוויה שבלימוד שבחבורה. אין תחליף למפגש הבלתי-אמצעי עצמו. הבעש"ט שואף לתורה חווייתית, ללימוד המלא בעוצמות נפש. על כן, הרוצה את הרב – יבוא אליו. כל עוד הרב בחיים אין שום סיבה ליצור מפגש טכני באמצעות דפים ודיו. אמנם, צדיקים, דבריהם שנותרו אחריהם הם זכרונם. ועל כן, לאחר מותו של הצדיק מתארגנים התלמידים בזריזות להוציא את כתביו של רבם על מנת שלא תשתכח תורתו. אך כל עוד הרב חי, ישנה חשיבות עליונה במעלה להגיע אל הצדיק, לשבת בבית מדרשו ולשמוע תורה מפיו. זוהי תורה שבעל פה, שאין לה תחליף. על כן, ברור ומוחלט היה האיסור לכתוב את דברי התושב"ע.
חכמים הדגישו מאד את חשיבות הלימוד בחבורה ואת ההשתתפות בדרשות ציבוריות וקישורו הרוחני של כל אחד מבני הקהילה אל מסגרת לימוד כלשהיא. בליל מתן תורה, בו נהגו ישראל להשאר ערים וללמוד תורה עד אור הבוקר, אנו חווים בצורה תמציתית את שיעורי התורה והלימוד – ומכוחם, בעז"ה, נצליח להתעלות בתורה במשך כל השנה כולה, ונזכה ללומדה בשמחה ובדיבוק חברים.