הרבי מאוסטרובצה הסביר מדוע תיקנו אנשי כנסת הגדולה מצוות משלוח מנות דווקא בפורים ולא ביום טוב אחר כמו חנוכה וכדומה:
חכמינו אמרו במסכת מגילה: "למה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו דור כליה, מפני שפלחו (עבדו) לצלם".
ומקשה שם הגמרא "וכי משוא פנים יש בדבר?" (כלומר, אם באמת עבדו לצלם מדוע לבסוף "ויתר" להם הקב"ה?)
ועונה הגמרא: "הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים".אמר הרבי מאוסטרובצה: מפני זה ישראלים שבאותו דור לא רצו לאכול אחד מחברו בשר ולשתות יין, שכל אחד היה יודע בעצמו שהוא לא עבד לצלם אלא לפנים (רק עשה עצמו כאילו עובד לצלם), אבל שמא חברו עבד לצלם באמת בלב ובנפש, ואז יינו יין נסך ובשר שלו אסור.
אבל כשראו שהקב"ה עשה עמהם הנס הגדול, נגלה למפרע שכל היהודים לא עבדו אלא לפנים.
משום כך תקנו חכמים שבאותו דור שישלח אחד לחברו בשר ויין שזה עיקר מצוות משלוח מנות בבשר ויין, ולהראות שכל אחד לא עבד לצלם אלא לפנים, ויינו ובשרו מותר.
בניסיון לאתר על מה ולמה מגיע להם ליהודים גזירה ועונש נוראיים כאלו, הסבירו חכמים שאין זאת אלא משום שעם ישראל כולו השתחווה לצלמו של נבוכדנצאר ועבד עבודה זרה. תוצאותיו של אותו מאורע, לפי הרבי מאוסטרובצה, היו קשות לא רק כלפי שמיא, שכן מאז אותו אירוע אומלל לא הסכימו שכנים להתארח אחד אצל חבירו. אמנם, מודה היהודי, אף אני השתחוותי לצלם, אך ברי לי שלא התכוונתי לעבדו באמת. רק "לפנים" עשיתי זאת. נאלצתי להתחפש ולהראות עצמי כאילו עובד עבודה זרה אני, מפחד העונש. אך חברי, לך תדע מה היו מניעיו, שמא הוא התכוון גם התכוון לעבוד לצלמו של נבוכדנאצר? על כן, יש לחשוש לכשרות מאכליו, ואסור באיסור חמור לאכול אצלו בשר ולשתות ממנו יין.
העובדות ידועות: היהודים כולם השתחוו לצלם. השתחווייה זו לפני שנים רבות היתה, אולם זִכרה עדיין מעיב על יחסי השכנות התקינים שבין אדם לחברו. משפחות שלמות מדירות רגליהן מקרוביהן – יראי שמים כמותן – שמא מאכלם אינו כשר. קהילות שלימות חושדות אחת בשניה, שמא אינן עובדות את ה' באמת ובתמים. ההשתחווייה לצלם היתה סוג של תחפושת מאונס, אך קשים ממנה הם החשד והעוינות שמגלה כל אחד בחברו.
החושד בכשרים לוקה בגופו. הקב"ה העניש את עמו וגזר עליהם גזירת כליה. אך הוא כבר ידע את הסוף הטוב, שלא בא אלא ללמד את עם ישראל פרק באחדות ושלום. רק לאחר שה' נצרך להתערב בפירוד הנורא שבין בניו, גילו עם ישראל את מה שברור היה מלכתחילה – אל לנו לשפוט את חברינו באופן חיצוני, במיוחד בעת צרה ואונס. הנחת היסוד היא שכל המקיים אורח חיים יהודי אוהב את ריבונו של עולם ורוצה באמת ובתמים לעבדו.
לא ימי מרדכי ואסתר הם המעניינים את הרבי מאוסטרובצה. בתוך עמו הוא יושב, ובדימיונו הוא מפליא לתאר מציאות שבקלות רבה עלולה להתרחש בקהילות ישראל בכל אתר ובכל זמן. הוא מבין ששורש הבעיה איננה בהשתחוויה לצלם דווקא. אמת, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", אך אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – הם "עם אחד" – שמכוונים פנימה לעבוד את ה' – ולא נמנעים מלאכול יחדיו ומלהשיא את ילדיהם ביניהם.