פעם אחת פנה רבי חיים מצאנז אל אחד מנכבדי הקהילה, וביקש ממנו שיעזור לו לקבץ נדבות עבור יהודי נצרך שירד מנכסיו.
הצטער אותו נכבד וענה שאין לו די פנאי להתפנות עבור מצווה זו, שהרי כתוב "ותלמוד תורה כנגד כולם", ואיך יתבטל מלימודו?
ענה לו רבי חיים: אצל יוסף כתוב "וימצאהו איש" – ומפרש רש"י "זה גבריאל".
לעומת זאת אצל יעקב כתוב "ויאבק איש עמו" – אך שם מפרש רש"י "הוא שרו של עשיו"?
מנין לו לרש"י שאותה מילה – "איש" – פעם אחת מתייחסת למלאך גבריאל ואילו בפעם שניה משמעותה שרו של עשיו?
ההסבר לכך פשוט, אמר רבי חיים, לאחר המאבק שנמשך לכל אורך הלילה, ביקש יעקב מהאיש שיעשה למענו רק עוד טובה אחת קטנה ויברך אותו בטרם ילך. אך המלאך השיב לו שאין שעתו פנויה לכך – "שלחני כי עלה השחר" – שכן עסוק הוא באמירת שירה לפני הקב"ה. מתשובה זו ברור, איפוא, ששרו של עשיו הוא.
כנגד זה, האיש אותו פוגש יוסף, עוצר אותו "וישאלהו האיש לאמר מה תבקש" – במה אני יכול לעזור לך – מכאן שזהו גבריאל, שבוודאי אמר שירה לא פחות משרו של עשיו, ובכל זאת מצא את הזמן להקדיש לאדם נצרך…
ישנו גבול עדין מאד, מתי ביטול התורה נחשב לעוון גדול ומתי יש לסגור את הגמרות ולצאת לעזור לנצרכים לנו. מחד, אין חילול ה' וזילות התורה גדולה יותר מאשר השימוש הנעשה בבחורי ישיבות היושבים באהלה של תורה. ראייתם כחבר'ה ש"סתם יושבים ולומדים", כך שבקלות רבה ניתן להשתמש בהם כפועלים זולים וכמתנדבים אידיאליסטיים בכל תחום וענין – פסולה בעיני לחלוטין. זמנם יקר וחשוב. ומנגד, כבר חכמים לימדו, שעבור מצווה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים, יש לעזוב את בית המדרש בשמחה רבה, מתוך הבנת הערך הרב שבהגשמת רעיונות התורה בתוככי המציאות.
ובכל זאת, יש לשים לב היטב מתי לימוד התורה הופך לסוג של תירוץ לפאסיביות בנוסח שב ואל תעשה. לילה שלם נאבק המלאך עם יעקב – ולכך – לאמנות הוויכוח – הוא מצא זמן רב… אך ברגע בו יעקב מבקש ברכה קטנה, לפתע זמנו יקר עד מאד וחשוב כל כך, עד שממש אין ברירה, והוא ממהר לברוח. לומדי התורה הצדיקים עלולים להשתמש בתירוץ זה לכל אורך חייהם. כך הם לא יתנו ליבם לתינוק בוכה, ולא תכנס לאזנם צעקת אשה נואשת המחכה לעזרה בבית, ולא יקשיבו לצרכיה של אומה המגינה על ארצה מפני אויביה הקמים עליה, ויתעלמו לחלוטין מסתם איש תועה המחפש את דרכו.
המפסיק ממשנתו ומפנה את עיניו להתבונן באילן שבדרך, עליו נאמר, שהרי הוא כמתחייב בנפשו. וידועים דברי הרב צבי-יהודה, המוצא את עיקר הבעיה בכך שההתבוננות בטבע הבריאה, בנויו של אילן, נחשבת אצל הלומד כ"מפסיק ממשנתו". בעת שלימוד התורה שלך מנותק מהחיים הטבעיים שסביבך, כשהיציאה מבית המדרש נחשבת בעיניך כהפסקה ממשנת חייך הרוחנית – או אז, אתה מתחייב בנפשך, שהלא כל עניינה של תורה ולימודה הוא בהוצאה לפועל של הרעיונות הרוחניים שלמדת בה.
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. וביידיש זה נשמע פשוט ומובן יותר – השתדל להיות 'מענטש'.
