התורה כותבת הדרכה כללית לכל הקורבנות כולם, ובעצם לכל עבודת ה':
"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח"
ננסה להתבונן מעט בהדרכות אלו ולהבין מדוע לא להביא כקורבן את הדבש המתוק והמענג, את הלחם החם והמעודן כתוצאה מתפיחתו, ומדוע דווקא המלח הצורב והמלוח הוא המתווסף לכל קורבן?
הרב קוק בסידורו עולת ראי"ה מסביר את הדברים, ונביא מעט מדבריו:
"העילוי של העבודה היותר נשאה, של ההחזרה של כל הדברים שנתפזרו, באפן פרודי, ושירדו מערכם המקורי, אל רוממות הקדושה והאחדות המוחלטה, מוכרחת היא להיות קשורה ברעיון שכולו אומר כבוד לריבון כל עולמים, מבלי שום הנאה לעצמו. הדבש הוא מורה על תכן של הנאה, ומתיקות והחשת עונג מוחשי, הקשורות עמו, הן לגמרי נגד כל המחשבות העליונות האידיאליות הקשורות בקשרי קדשים עם הקטרת. ואם נתן בה דבש פסלה".
"…יודע תעלומות כל חי הוא יודע, שלא אימוץ היה בא ע"י עירוב זה (של שאור בעבודת ה') כי אם ירידה לתוך המשקע החומרי…".
כשאנו באים לעבוד את עבודת ה' אנו רוצים לעשות את הדברים לשם שמיים. העירוב של השאור והדבש הוא עירוב של הנאה ותענוג גשמי, שיפגום בכוונה העליונה לשם שמיים. ההתערבות של ההנאות החושיות והגשמיות, תוריד את האדם להנאות החושיות, במקום לרומם אותו לאידאלים אלוקיים.
בעבודת ה' תכונת הנאמנות, המסירות והכוונה הטהורה היא יסודית. חז"ל מזהירים שוב ושוב: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", וכפי שמנסח זאת הרמח"ל:
"אמנם ודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוון לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה…"
וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:
"אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי ליירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך', ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה".
לענ"ד אין מדובר רק בכוונה הטהורה. התערובת של הרצון להנאה אישית-גופנית, לתענוג, לגאווה אישית, לכבוד – גם מעוותת את הכוונה, וגם גורמת לעיוות ההבנה, ולטעיות במעשים הנכונים. כשלא מכוונים נכון, אז הבחירה איננה נכונה, ההחלטות שגויות, הבנת התורה מתעוותת והדברים הולכים ומשתבשים.
תפקידו של המלח הוא לשמר – לשמור על הברית, לשמור את הכוונה והטהרה הנדרשת, להוציא את כל הדברים המיותרים ולשמור על העיקר, לשמור על הרצון האלוקי מפני נגיעות של שאור ודבש שיעוותו אותו. זוהי פעולת המלח בבשר – הוא מוציא את הדם האסור ומשמר את הדברים היסודיים והחשובים. כעין זה כותב הרש"ר הירש:
"…כי המלח מונע צמיחת כל צמח. אדמה שנזרעה מלח לא יעלה בה כל עשב (עי' שופטים ט, מה). ארץ אשר לא תיזרע ולא תצמיח קרויה "מלחה". נצרף לכך את התכונה המשמרת של המלח, המונעת ריקבון; ונזכור, שריקבון הוא תוצאה של תחילת התהוות חדשה; וכך נמצינו למדים, שמלח מייצג הווייה ללא שינוי. כי המלח סוגר על חפץ; כך הוא מגן עליו מפני השפעות חיצוניות, המביאות בו לידי שינוי. מבחינה זו הרי הוא מתאים למושג הברית…דבר שהובטח בברית נפרד ונבדל לעצמו – ואיננו תלוי בהשפעות חיצוניות. אמור מעתה: "ברית" תקויים בכל הנסיבות ותתקיים בכל התנאים; ואם מדובר ב"ברית מלח", היא תתקיים גם ללא שינוי: דבר שנכרתה עליו "ברית מלח" – אין די שהוא יתקיים לעד בכללותו, אלא אף לא יחול בו שינוי עולמית; מבחינת זמן קיומו וגם מבחינת מהותו הרי הוא דבר מוחלט. מלח הוא אפוא אות ברית; ואם הוא בא משל ציבור, הרי הוא מסמל את הברית, המונחת במשמרת הציבור. כי העם בכללותו אחראי לכך, שהברית תתקיים לעד וללא שינוי; פירושה ותוקפה אינם מסורים לשיקול דעתו של היחיד, אלא העם כולו שומרה וערב לה.
עתה הברית המסומלת בקרבן על ידי מלח קרויה "ברית אלוקיך". מכאן, שהברית היא זו המונחת בארון, הקרוי על שמה "ארון ברית ה'". המלח הוא אפוא סמל לתורה – המתקיימת לעד וללא שינוי. נמצאת זו מצות מליחה ומשמעותה: יש למלוח את הקרבן מכל הצדדים במלח התורה, שנתקבל מידי האומה; הווה אומר: יש להחדיר בכולו את התורה הנצחית, המשתמרת ללא שינוי בידי האומה. רק באמצעותה יוכל דבר מנכסינו (קומץ ולבונה) לפרנס אש – דת עלי אדמות; רק דרכה יוכלו שאיפותינו (אימורים) ומעשינו (איברים) להביא לידי השראת שכינה בתחתונים. מצות מליחה לא נאמרה בדם שהוא הנפש; כי הנפש כשלעצמה איננה משתנה. כנגד זה המצווה נוהגת בסולת, שמן, לבונה, אימורים, איברים; הללו זקוקים לחותם המלח של נצחיות התורה שלא יחול בה שינוי. כי התנאים החיצוניים של רכישת נכסים מתחלפים בזמן ובמקום; משתנות הדרכים להשגת מזון, רווחה ואושר; ובהתאם לכך משתנות גם השאיפות והפעולות. משום כך קרובה מחשבת הבל – שגם החובות ותפקיד החיים משתנים והולכים. אך תמורות העתים ניכרות בייחוד בנכסים המיוצגים על ידי המנחה – במזון, ברווחה ובאושר; משום כך מחשבה מעין זו, קרובה כאן ביותר. ולפיכך אומרת תורת ה': אם רצונך להתקרב אל ה' ולהשתעבד לו בנכסי חייך – ממשמרת האומה קח את המלח, המביע הווייה ללא שינוי, – ובו תמלח את מתת כניעתך. בייחוד אל תשבית את המלח מעל מנחת השתעבדותך; שהרי הוא המסמל את ברית אלוקיך, המתקיימת לעד וללא שינוי. אך גם על כל קרבן שתבקש בו את קירבת ה', תקריב את מלח הברית, שלא יחול בה שינוי.
אנו נמצאים בראש חודש ניסן, חודש האביב וההתחדשות, השחרור והחירות, ודווקא במקום של החירות, מגיע איסור החמץ. החיבור של קורבנות הבשר יחד עם האיסור של השאור והדבש, ומנגד עם חובת המלח, הוא הבא ליצור את החירות הנכונה, את הפריחה לשם שמיים.
בימים מיוחדים אלו כולנו מסוגרים בביתנו, ובעיניי זה ממש אותה העבודה. הרבה מאד מהחיים החיצוניים שובתים, כדי לאפשר לכולנו להתמקד בדברים העיקריים והחשובים, להתמקד בבית. מופלא כיצד קורבן הפסח, שמסמל את חירותנו, מדגיש גם את האיסור לצאת מפתח הבית. החירות היא היכולת להשתחרר מהדברים החיצוניים ולהתמקד בעיקר, להתמקד בבית, להתמקד בנשמה הפנימית ומתוכה להגיע לחירות שלימה בכל חיינו.
יהי רצון שנזכה לעבודת ה' טהורה, למיקוד בפנים, ומתוכו להשפיע על כל המרחבים של חיינו.
