אם שמוע בישן תשמע בחדש – פרשת בחוקותי

סיום חומש ויקרא

פרשתנו מסיימת את ספר ויקרא, ספר הקדושה והשראת השכינה בישראל בכל הבחינות: הן באדם, הן בזמן והן במקום.

וכיאה לפרשת סיום, פרשתנו פותחת בכריתת ברית בין הקב"ה לעם ישראל בצורת התניה ברורה ש"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", אז מובטחת כל הברכה, "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות הללו, ואם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם…" אז יבואו על עם ישראל קללות חמורות בשבע מערכות, שכל אחת חמורה מקודמתה.

ובתוך העונשים החמורים מבטיח הקב"ה "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוהיהם".

ולחתימת הספר מופיע הפסוק "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה".

דיני ערכין והקדשות

וכאן לכאורה היה אמור להסתיים ספר ויקרא. אולם לפתע נזכר, כביכול, הקב"ה שיש עוד פרשייה שלא נאמרה, וכך מתחילה התורה ללמד על דיני ערכים שבהם האדם יכול להקדיש את שוויו לקב"ה, ומתוך כך עוסקת התורה באיסור תמורה, שפרושו הוא שכאשר דבר הוקדש בקדושת הגוף, אין אפשרות להחליף אותו. וכל ניסיון להחליפו יגרום לכך שגם הוא עצמו יישאר קדוש וגם מה שניסו לתת תמורתו- יתקדש.

לאחר מכן ממשיכה התורה לדון בדיני ההקדשות השונים, הקדשת בתים, קרקעות ופדיונם, דיני חרמים, מעשר שני ומעשר בהמה, ובסוף חותמת התורה פעם שנייה "אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני.

ונשאלת השאלה מה הסיבה שהתורה הפרידה את פרשת ההקדשות משאר הספר? מדוע הברית שנכרתה לא באה אחרי פרשת ההקדשות? מדוע הספר נחתם פעמיים ב"אלה המצוות"?

שני סוגים של עבודת השם

כדי להבין ולענות על שאלות אלו, יש לבאר יסוד חשוב ומשמעותי בעבודת ה'.

עבודת ה' מתחלקת לשני חלקים: החלק האחד הוא קיום מדוקדק של כל מה שנצטווינו על פי ה' ביד משה בביאורם של חכמי כל הדורות, מעבירי התורה שבעל-פה. אולם ישנו עוד חלק והוא התוספת האישית שכל אחד ואחד ברצונו ובכוחו יכול להוסיף על עבדות ה'. התוספת משמשת הן לחיזוק ושמירת החלק שצווה עלינו והן כהמשך המגמה האלוקית במצוות.

שני חלקים אלה הכרחיים לעבודתו השלמה של האדם, מחד ישנה מסגרת כללית, מחייבת. ומאידך ישנה מסגרת פרטית הנובעת מאופיו ותכונותיו המיוחדות של האדם.

רק אחר שאדם אחז בתורה המסורה והבין יפה יפה את מגמתה ומטרותיה, יש לו רשות להוסיף.

ומכאן נחזור אלינו, ספר ויקרא כולו עוסק בציווי ה' אלינו. עם ישראל כמעט ולא מופיע בספר. כל הספר כולו הוא ציווים מדויקים מה לעשות ומה לא לעשות, בכדי שהשכינה תשרה בישראל ומתוך כך בעולם כולו.

וזוהי חתימת הספר הראשונה "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". כלומר, עד כאן עסקנו בחוקים הברורים והקצובים שאפילו אין לנו יכולת להשיג את טעמם בשלמות, ובמשפטים – שגם הם דינים ברורים, אלא שבשונה מהחוקים, המשפטים הם דינים שמובנים בסברה ובשכל האנושי. וכדי להבטיח את בהירותם ניתנות שתי דורות: תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. כשמשמעותה של המילה תורה הינה הוראה (כביאור המהר"ל).

נתינת חוקים ברורים אלו נובעת מקרבה עליונה בין ה' לבני ישראל. ולאחר ההוראות האלוקיות הברורות והחד משמעיות ניתן מקום לכל אדם ואדם להוסיף משלו. ואמנם, גם על תוספת זו באו אלינו ציווים הנותנים מסגרת להתנדבות ולעשייה האישית, לתוספת ולהרחבה שיכול האדם לעשות ברצונו, להוסיף לעבודת ה' שלו.

ואלו הן המצוות הנוספות אשר ציווה ה' אל משה בהר סיני.

רק אדם שנאמן לגמרי לחוקים, למשפטים ולתורות רשאי להוסיף. וכדברי חז"ל על הפסוק "אם שמוע תשמעו'- אם שמוע בישן תשמע בחדש".

רק אחר שהאדם יבין באופן עמוק ובהזדהות מלאה את רצון ה' שנגלה אלינו בצורה ברורה מובטח לנו שהתוספת אכן הולכת בכיוון הרצוי ובדרך הנכונה, מתוך רצון אמיתי לעבוד את ה' ולא מתוך רצן למימוש עצמי וגאווה.

מדוע לא להחליף נדבה באחרת?

אלא שכאן המקום לשאול מדוע אם מצוות אלו תלויות ברצון האדם, אין באפשרות האדם לשנות ולהחליף, וכדברי התורה, "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש, לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

וגם אם מדובר בבהמה שאינה יכולה להיות מוקרבת לקורבן ולכן אין לה קדושת הגוף אלא רק קדושת דמים (בקדושת הגוף הכוונה היא שהדבר עצמו עתיד ללכת לקודש, ואילו הכוונה בקדושת דמים היא שרק שוויו של הדבר יילקח אל הקודש), גם אז לא יכול האדם להחליפו באופן סתמי, אלא עליו להוסיף חומש. וכדברי הפסוק "ואם גאול יגאלנה ויסף חמישתו על ערכך".

ונראה לומר באופן פשוט שהתורה באה ללמדנו שכאשר האדם מחליט להתנדב ולהוסיף, זה לא יכול להיות משהו אקראי, קפריזה רגעית, אלא זו צריכה להיות החלטה שקולה ורצינית, מתוך אחריות ומחויבות, ולכן אם הדבר יתקדש בקדושת הגוף אין כלל אפשרות להחליפו, וגם על הרצון והניסיון והרצון להחליפו ישנה ענישה. ואם מדובר בקדושת דמים, הפחותה מקדושת הגוף, מחויב האדם להוסיף חומש.

ואולי יש כאן רמז נוסף שתנועתנו בעבודת הקודש, חייבת להיות תמיד כלפי מעלה. אין לנו רשות לרדת, ואנו מחויבים לעלות ולהתקדם באופן תמידי.

לכן, אם רצונך להחליף, לשנות, אפילו במה ששייך להחליפו, אתה חייב להוסיף. ובכך נוצרת מסכת חיים שלמה שראשיתה במחויבות ונאמנות מוחלטים לדבר ה', והמשכה בתוספת ויצירתיות של האדם בעבודת ה'.

יהי רצון נזכה שכל מעשינו יהיו מכוונים לשם שמים ושנעלה תמיד מעלה מעלה ללא הפסק בעבודת ה'.

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה. למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע. הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.