חיפוש במערכת החדשה
  • בחר סוג תוכן

  • בחר רב

  • נושא

  • סדרה

שיעורים לפי נושאים
  • אמונה (16)
  • הראי"ה קוק (1)
  • חג השבועות (8)
  • חגים (3)
  • יום העצמאות (4)
  • מוסר (69)
  • פרשת שבוע (7)
  • תנך (93)

פרשות ויקהל פקודי ופרשת החודש – אהבת המלאכה

פרשות ויקהל פקודי מלאות בעשייה ומלאכה: "ויעשו כל חכם לב", "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו…", "להביא לכל המלאכה", "עושי כל מלאכה", "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה".יש דגש גדול על העשייה והמלאכה, אך דווקא בתחילת הפרשה אנו מוצאים ציווי על אי עשיית המלאכה ביום השבת: "שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת". ומכאן יש לשאול מה מקומה הנכון של המלאכה?

כשאנו מתבוננים בתורה אנו רואים את חשיבותה האדירה של המלאכה. המשנה בסנהדרין (כד:), מפרטת רשימה של פסולי עדות, ובהם מי ש'אינם עוסקים ביישובו של עולם'. אדם שלא פועל ועושה אי אפשר לסמוך עליו, והוא לא יכול להיות שותף לקביעת האמת והצדק.

המשנה במסכת אבות (ב, ב) אומרת ש"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון". הרחיב בעניין זה התנא רבי נתן באבות דבי נתן, על גבי המשנה "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", וכך כתב:

'אהוב את המלאכה' – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה אדם שונא את המלאכה שכשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנאמר 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך' (כלומר התנא רואה במילים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ציווי, ולא רק הקדמה לאיסור המלאכה). רבי שמעון בן אלעזר אומר אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה שנאמר 'ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה…מכל עץ הגן אכול תאכל'.
רבי טרפון אומר אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (כלומר השראת השכינה לא הייתה תלויה בכך שיהיו חפצים מסוימים שעליהם תשרה השכינה, הקב"ה לא רצה רק את התוצאה אלא את הדרך! את המלאכה!).
רבי יהודה בן בתירא אומר אדם שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה שנאמר 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'.
רבי יוסי אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה שנאמר 'ויגווע וייאסף אל עמיו'…".

עניינה של המלאכה הוא לשכלל את העולם, לפתח אותו, לייפות אותו, להביא ברכה וטובה לאנושות כולה. "אשר ברא אלוקים לעשות" – הקב"ה ברא את העולם בכדי שנפעל ונעשה. הרצי"ה מלמדנו שהמלאכה היא מלשון מלאך, שליח. אנו שליחים של הקב"ה לפיתוח ושכלול העולם, להוציא מהעולם את הפוטנציאל האדיר הגנוז בו. אדם הוא מלשון אדמה – וכפי שתפקיד האדמה להוציא מקרבה את הכוחות הטמונים בה, כך האדם.

חז"ל דורשים 'אמונת' – זה סדר זרעים שמאמין בחי העולמים וזורע (שבת לא א ותוס' שם). כדי לפעול לפיתוח העולם צריך אמונה גדולה בכוחות שלנו לפעול ואמונה גדולה בטוב הגדול הצפון בעולם. התורה והמלאכה מלמדות אותנו לפעול – שתיהם מכוונות אותנו להביא ברכה וטובה לעולם.

כל המלאכות נלמדות מהמשכן. כל ל"ט המלאכות שנאסרות בשבת הן המלאכות היסודיות המקיפות את כל שכלולו של העולם – נלמדות מהמשכן. ניתן ללמוד מכאן שהמלאכות אינם רק לצורך אישי, לצורך פרנסה או קיום, אלא מטרתן להביא קדושה וברכה לעולם. צריך לאהוב את המלאכה, ולשנוא את הרבנות, את המעמד המגיע עמה, את התחרותיות, הקנאה, המאבקים והאינטרסים שעלולים להגיע עמה.

דווקא העובדה שאנו שובתים מכל מלאכה בשבת מזכירה לנו שאנו לא משועבדים למלאכה, אנו לא עושים אותה כהכרח. אם היינו רוצים, היינו יכולים שלא לעשות מלאכה. אנו עושים אותה בבחירה ורצון, וכפי שאנו שובתים בשבת כדי לרומם ולקדש את העולם, כך המלאכה נעשית כדי לרומם ולקדש את העולם.

וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה טז): "וזאת היא אהבת המלאכה, שכ"כ שגבה מעלתה מצד עצמה ושנתנה בברית כמו שתורה נתנה בברית. ומעתה אין ספק שתקון עולם מלא והתרחבות אור הקדש נמצא באמת בכל מלאכה: כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו, – דבר גדול וכללי יש כאן".

ספר שמות, שהשבת אנו זוכים לסיימו, מתחיל בעבדות – במלאכה מאוסה. עם ישראל אחרי צאתם ממצרים וודאי שנאה את המלאכה, אך זו לא התפיסה הנכונה שצריכה להיות לו. התפיסה הנכונה היא לאהוב את המלאכה, להבין את כוחה הגדול, את שמחת היצירה, שמחת העשייה, שמחת הפיתוח.

יש עבודת פרך, עבודה שעניינה לשעבד ולהתאכזר ויש את מלאכת המשכן שמרוממת את כל העוסקים בה, כי היא מביאה ברכה וטובה לעולם. במהלך ספר שמות אנו משתחררים מהמלאכה המאוסה וזוכים במלאכה השמחה והקדושה.

השבת אנו קוראים את פרשת החודש, בה בני ישראל מצטווים להקריב את השה כקורבן לה'. השה היה האלוקים של מצרים, כפי שאומר משה לפרעה: "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלוהיכם בארץ, ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוקינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו?". ויש לתהות מדוע המצרים הפכו את הבהמות לאלוהים? הסיבה לכך היא שהמצרים מציבים מודל לחיים שלמים, הבהמות הן שלוות ורגועות, נינחות וחיות את חייהם בהנאה ובשמחה – אלו החיים השלמים על פי המצרים, חיים שזורמים עם הטבע, עם התאוות, עם הנאות החיים הפשוטות. המהר"ל אומר ש"בהמה" היא בה-מה, כל מה שיש בה נמצא – אין לה פוטנציאל נסתר, היא לא צריכה מאמצים ועמל לחשוף כוחות חיים, היא אוכלת את המאכל כפי שהוא ללא כל עיבוד. המצרים מחפשים חיים כאלו, חיים שלווים ללא מאמץ, ללא מלאכה וללא עמל, ללא מאבקים לגבור על היצרים 'אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם'. אנו מצווים לעולם של עשייה ומלאכה – וזה ההקדמה לשחרור, שכן מי שמוכן ליצור ולעשות מלאכה משוחרר מהטבע, משוחרר מהזרם.

בימים מיוחדים אלו שרבים משוחררים בעל כורחם מהמלאכה, יש לחזור להתבונן באהבת המלאכה, ולראות היכן כל אחד יכול להביא ברכה וטובה לסביבתו, ליצור ולעשות ולפעול. זה הזמן לבחון איך כל אחד במלאכתו יכול להביא ברכה וטובה, ואיך אפשר להגביר זאת.

יהיה רצון שנחזור כולנו במהרה לעבודתינו ומלאכתנו בבריאות איתנה, מתוך שמחה ועוצמות חדשות, ואהבת המלאכה.

 

 

שיעורים אחרונים:

מאחורי הטומאה והטהרה

⬅ כיצד טומאה באה לביטוי בימינו?
⬅ האם ניתן למצוא טעם במצוות הטהרה והטומאה?
⬅ האם יש קשר בין חיים לטהרה ובין טומאה למוות?
⬅ התרחקות ככלי לחידוש הקשר הזוגי
⬅ מה מקור ההבדל בין טומאת נידה לטומאת לידה?

הרב גור

פרשת צו וההכנות לפסח

העבודה הראשונה שנעשית במקדש היא תרומת הדשן ומיד לאחריה הוצאת הדשן: "…צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, הוא העולה

סעודת ראש חודש

יחד עם השמירה הקפדנית על כללי הזהירות הנדרשים למניעת התפשטות המגיפה, כיוון שבימים אלו אנו פנויים יותר, יש בידינו הזדמנות להדר במצוות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן