פרשת תצווה – השראה והשקעה

השבוע בחרתי לא לכתוב ד"ת, מכיוון שראיתי דברים יסודיים וחשובים שכתב הרב יונתן זקס, בשמחה גדולה אני מביא את דבריו כלשונם:

בטהובן קם בכל יום עם שחר והכין לעצמו קפה. הוא הקפיד מאוד בטקס: בכל כוס צריכים היו להיות שישים פולים בדיוק. או־אז היה מתיישב אצל שולחנו ומחבר מוזיקה עד שתיים או שלוש אחר הצהריים. אחר כך היה יוצא להליכה ארוכה, ואיתו עיפרון וכמה גיליונות תווים כדי להעלות על הכתב כל רעיון שיעלה במוחו בדרך. מדי ערב, אחרי הארוחה, היה שותה בירה, מעשן מקטרת, ועולה על יצועו לא יאוחר מעשר.

אנתוני טרולופ עבד במשרה מלאה בדואר. הוא שילם לבחור שהעיר אותו כל בוקר בחמש. בחמש וחצי כבר היה יושב לשולחן הכתיבה, ועד שמונה וחצי לא מש ממנו. הוא הקפיד לנפק 250 מילים בכל רבע שעה. בדרך זו כתב 47 רומנים, רבים מהם בהיקף של שלושה כרכים, ועוד 16 ספרים אחרים.

הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט נודע בשגרת יומו הדייקנית. על פי תיאורו של היינריך היינה, קאנט היה "קם, שותה קפה, כותב, מרצה, אוכל, יוצא להליכה, וכל דבר בזמנו ובמועדו. כאשר שכניו של קאנט ראו אותו יוצא מביתו במעילו האפור ובמקל ההליכה, ידעו שהשעה שלוש וחצי בדיוק".

השקעה תמידית

הפרטים הללו מופיעים, יחד עם עוד 150 דוגמאות דומות, בספרו של מייסון קארי 'פולחנים של יומיום: איך גדולי המוחות מפנים זמן, מוצאים השראה, ויושבים לעבוד'. המסר בספר פשוט. לרוב האנשים היצירתיים יש הרגלים קבועים. סדר היום השגרתי שלהם הוא הקרקע המנביטה את זרעי היצירתיות.

שימו לב לפרדוקס. האנשים הללו כולם חדשנים, חלוצים, פורצי דרך, אך חיי היומיום שלהם היו ההפך מכך: שגרתיים עד כדי טקסיות. אפשר אפילו לקרוא להם משעממים. למה? כי כלשונה של האמרה הידועה – גאונות היא אחוז אחד השראה ו-99 אחוז השקעה. היצירות הגדולות הן כמעט תמיד פרי שנים רבות של שעות עבודה ארוכות ושל תשומת לב לפרטים.

מעניין שהעברית בחרה במילה 'עבודה' גם לציון עבודת ה'. מה שנכון באמנות, במדע, בעסקים ובתעשייה נכון גם בחיי הרוח. כדי לצמוח מבחינה רוחנית, בכל דרך שהיא, נדרשים מאמץ מתמשך ושגרה יומיומית.

זהו יסודו של מדרש מאלף, שבו מציעים התַנאים פסוקים שהם "כלל גדול בתורה". בן עזאי העלה את הפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱ־לֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". בן זומא בחר בפסוק אחר: "שְמַע יִשְׂרָאֵל: ה' אֱ־לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד". בן ננס הצביע על הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
קל להבין מה מצאו התנאים בפסוקים ידועים אלה.

מפתיעה, לעומת זאת, היא בחירתו של בן פזי בפסוק מפרשת השבוע שלנו: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות כט, לט). אלה הם קרבנות התמיד; מקבילותיהם במציאות ימינו הן תפילות היומיום שחרית, מנחה וערבית. או במילה אחת: שגרה. והמדרש מסכם: הלכה כבן פזי.

משמעות בחירתו של בן פזי ברורה: כל הרעיונות הנאצלים בעולם הם כענן פורח כל עוד אינם מיתרגמים להרגלי מעשה, ועל ידי כך להרגלי הלב. זו גם גדולתה של היהדות. היא יודעת ליטול רעיונות נעלים וחזונות נשגבים ולהפוך אותם לדפוסי התנהגות. ההלכה מעמידה מערכת של הרגלים קבועים, אשר כמו אותם הרגלי יומיום של גאוני היצירה מארגנים את התודעה מחדש, מכניסים לחיינו משמעת, ומשנים את הדרך שבה אנו מרגישים, חושבים ופועלים.

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים

רוב רובה של היהדות נראה בוודאי למתבוננים מבחוץ, ולעיתים גם לשומרי המצוות עצמם, משעמם, פרוזאי, שגרתי, חזרתי, אחוז אובססיה לפרטים ובדרך כלל נטול דרמה והשראה. אבל כך ממש נראים גם, לרוב אורך הדרך, כתיבת רומן מסעיר, הלחנת סימפוניה עילאית, שיפור יישומון כובש ובניית מותג שובר שוק.

אנו, במערב, לימדנו את עצמנו לחשוב שהחוויה הדתית היא דבר המציף אותנו כאשר קורה דבר החורג לחלוטין ממעגל החוויות הנורמליות, כמו הרגש המציף אותנו משהעפלנו לראש הר ואנחנו מביטים בנוף הפתוח שלמטה. כולנו חווינו חוויות כאלו, אבל זה כל מה שהן: חוויות. הן מקננות בזיכרון, אך אינן חלק מחיי היומיום. הן אינן שזורות ברקמת האישיות שלנו. אין להן השפעה על מעשינו, על הישגינו, על היותנו. היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם. ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה, ערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית.

כיום ידוע לנו, בזכות אמצעי הסריקה של פעילות המוח PET ו-fMRI, שתרגול רוחני חוזר־ונשנה משנה את ארגונו של המוח. הוא גם מקנה לנו חוסן פנימי. הוא הופך אותנו למכירי־טוב. הוא נותן לנו תחושת אמון בסיסית במקור הווייתנו. הוא מעצב את זהותנו, את אופן הפעולה והדיבור והחשיבה שלנו. הרגלי־המעשה הם לַגדוּלה הרוחנית מה שהאימון הוא לשחקן הטניס, מה שמִשמַעת הכתיבה היומיומית היא לַסוֹפר. עבודת ה' היא עבודה – במלוא מובן המילה, במלוא הקושי, העמל, העשייה וההתמדה.

אם רצונכם בהשראה פתאומית, עליכם לעבוד על כך כל יום, כל השנה, אולי כל החיים. רק כך היא תבוא. מסופר על שחקן גולף ידוע שנשאל לסוד הצלחתו וענה "פשוט היה לי מזל. אבל מה שמצחיק הוא שככל שהתאמנתי יותר, כך היה לי יותר מזל". ככל שגדול רצונכם בשיאים רוחניים, כך נחוצים לכם יותר השגרה וההרגל של ההלכה, ה"דרך" היהודית לאלוקים.

 

 

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת צו וההכנות לפסח

העבודה הראשונה שנעשית במקדש היא תרומת הדשן ומיד לאחריה הוצאת הדשן: "…צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, הוא העולה

סעודת ראש חודש

יחד עם השמירה הקפדנית על כללי הזהירות הנדרשים למניעת התפשטות המגיפה, כיוון שבימים אלו אנו פנויים יותר, יש בידינו הזדמנות להדר במצוות

הרב גור

פרשות ויקרא וחודש ניסן

התורה כותבת הדרכה כללית לכל הקורבנות כולם, ובעצם לכל עבודת ה': "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור

הרב גור

פרשת כי תשא – שבירת הלוחות

בפרשתנו מתחולל אחד המשברים הגדולים בתנ"ך: חטא העגל. בעוד הכלה נכנסת לחופה, עם ישראל מקבל את דבר ה' ממרומים, בעת המעלה העליונה

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן