פרשת וירא – צחוק עשה לי אלוקים

בפרשת השבוע אנו מתבשרים על לידתו הפלאית של יצחק אבינו.

יצחק נקרא בשמו על שם הצחוק, מדוע מהותי כל כך לקרוא ליצחק על שם הצחוק, הרי שם זוהי המהות הפנימית של האדם, מדוע המהות הפנימית של יצחק הוא הצחוק?

הרש"ר הירש מבאר את העניין בצורה מופלאה, תחילה מבאר בצורה גאונית את הפועל: צ.ח.ק.

"צחק", "שחק", "צעק", "זעק", "שאג" הם שורשים קרובים; ואף על פי כן הם מורים על מושגים, הנראים מנוגדים זה לזה. פעלים, שעי"ן הפ.ע.ל (האת האמצעית של הפועל) הוא ע' או א' – מורים על צעקה. פעלים, שעי"ן הפ.ע.ל הוא ח' – מורים על צחוק. מהו מושג היסוד המשותף לתופעות אלה, השונות זו מזו? שתיהן מתעוררות על ידי ניגודים, שהזיווג ביניהם איננו עולה יפה. התגובה האובייקטיבית לכך הרי היא "צחוק"; התגובה הסובייקטיבית: "צעקה". תחושת ניגוד זה בעצם זר, – אפילו הוא זר רק לשעה -, מעוררת אותנו לצחוק; ואם הניגוד פוגע בנו – או באדם שאנחנו מזדהים אתו מחמת השתתפות בצערו – הרי אנחנו מתעוררים לצעוק. ילד קטן חבוש פיאה נכרית, ישיש מחותל כתינוק וכדו' מביאים אותנו לידי צחוק; וכן חוסר היחס שבין צפייה, משימה או ביצוע לבין האמצעים שלרשותם, או חוסר היחס שבין מעשה לבין התוצאות המקוות. הרוצה למדוד בשעלו את הים או אדם מבוגר הנתקל ומועד מביא אותנו לידי צחוק; ואם אנחנו מזדהים אתו – מתוך השתתפות בצערו או בבושתו – הרי אנחנו מתעוררים לצעוק. אפילו "שחוק" של שמחה מתעורר רק באדם, שזכה להתגבר על התנגדות, שהצליח למעלה מן המשוער".

כלומר הגדרת הצחוק צא-חוק, פגישה עם יציאה מהחוקים, מהטבעי והנורמלי.

על פי הבנה זו הוא מבאר בצורה נפלאה את שמו של יצחק:

"מכל מקום אין אדם צוחק, אלא אם כן הוא חש בדבר מגוחך. ואכן, אין לך ניגוד גדול ומגוחך מצפייה זו שאברהם ציפה לה. אברהם היה בן מאה, ושרה הייתה בת תשעים; בשנים הרבות של נישואיהם לא נולד לו בן משרה; ועתה, כמעט קרבו ימיהם למות, ייוולד להם בן זה מזו! אכן, אין לצפות כלל שבן זה ייוולד; ואפילו ייוולד, הוא יהיה בן יחיד; והדעת נותנת, שיהיה יתום מהוריו בראשית ימי נעוריו; ועל בן הזקונים היתום הזה יושתת הסיכוי של עם גדול, העתיד לנצח עולמות! עליו תושתת תקוות האנושות כולה! אם נשים לב רק להשתלשלות הטבעית, הרי זה מגוחך בתכלית – כהררים התלויים בשערה! אכן, היה זה ניגוד גדול; וגם אברהם, – שכבר הביע את בטחונו בנפלו על פניו – בא לידי צחוק מאליו. וחשיבות יתרה נודעת לצחוק הזה; הוא נזכר ונשנה להלן אצל שרה; והוא ייזכר לדורות בשמו של הבן המובטח.

ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת; תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי, – אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן; אם מאמינים ברצונו החופשי הכול – יכול של האל החופשי הפועל בחירות ומתערב בכוח בהליכות עולמו. היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקב"ה לגיל "המגוחך" של אבות האומה; משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו – רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה; ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת באל. הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה – הוא עדות על דרכו האלוקית; אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".

הדברים הללו צריכים להיות מונחים על ליבנו, עם ישראל, וכל אחד ואחד מישראל איננו נתון לגדרי הטבע, אנחנו מעל ומעבר לטבע, זה מורכב כי אנו מחויבים לפעול על פי גדרי הטבע, על פי גדרי ההיגיון והשכל, אך צריך לדעת שאחרי כל החשבונות, כל התכנונים, יש גם מעל ומעבר, יש גם התערבות אלוקית לא הגיונית, לא רציונלית.

שנתקלים בדבר שהוא מעל ומעבר לעולם, יש שתי תגובות, הערצה והערכה עצומה – אך יכולה להיות תגובה הפוכה, פחד, יראה ורצון להשמיד, את התופעה המופלאה הזאת, אפשר לצחוק או לצחק.

המשכיות העם היהודי היא הפלא הגדול ביותר בעולם, הפלא הזה בא לידיביטוי הוא ביצחק אבינו!

יהי רצון שכל יהודי ויהודי וכל מנהיגי ישראל, ידעו את הפלא של עמנו, את הגודל והעוצמה ואת החיבור האדיר בין ישראל לקב"ה.

 

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת ויצא – לבן הארמי

אנו נפגשים השבוע שוב בדמותו של לבן הארמי, חז"ל מתייחסים בחומרה גדולה ללבן, ונראה לי שיש חשיבות גדולה להתבוננות בדמותו, שכן כל

הרב גור

פרשת חיי שרה – גיל הזהב

אם נתבונן בחיי האדם אפשר לומר שניתן לחלק את האדם לשלושה חלקים: ילדות, בגרות וזקנה. שני החלקים האמצעיים תופסים להם מקום של

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן