פרשת נח – אחדות מול אחידות

בפרשת השבוע אנו לומדים על חורבן העולם, על המבול.

הספורנו מבאר שהעונש של המבול הוא תוצאה מתבקשת של הנהגת האנושות, האנושות במעשיה הובילה לחורבן, העונש האלוקי איננו חיצוני, אלא הוא תוצאה מתבקשת של המעשים, הקיום הפשוט של החברה והעולם תלוי בשני גורמים:

  • הגורם הטבעי – המשך קיום המין ובריאותו.
  • הגורם הכלכלי – התנהלות כלכלית תקינה שתאפשר רמת חיים מינימלית לקיום.

הרמה הראשונה והבסיסית בפרמידת הצרכים של מאסלו.

דור המבול פגע בבחירתו ובמעשיו בשתי הקומות הבסיסיות האלה וממילא הוביל לחורבן, כלשונו של הספורנו: "הנה נשחתה – מעצמה. כי בזולת עונש הייתה בדרך השחתה, בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה, ובגזל המקלקל המדינות".

כאשר אין את הבסיסיים האנושיים העולם מגיעה לחורבן.

הבסיס הראשון הוא משפחה, איש ואשה שנישאים, שומרים אמונים זה לזה, זה הבסיס, שעליו מתקיים העולם, ראיתי דברים יפים שהביאה סיוון רהב מאיר בהקשר זה:

"בפרשת נח מופיעה לראשונה בתורה המילה משפחה. אחרי שהאנושות נמחקה, כתוב פתאום: 'לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּיבָה'. לפני המבול הייתה מציאות של אלימות, בוגדנות, חוסר נאמנות, גזלנות. מציאות של חוסר גבולות. ואז אנחנו מקבלים את התרופה, את הדרך לשרוד ולבנות חברה: להקים משפחות. לצמוח דווקא מתוך הגבולות והמחויבות".

הבסיס השני הוא היכולת של אדם לבנות בניין כלכלי, לעבוד ולהנות מפירות עבודתו, להשקיע ולקצור את רווחי ההשקעה, כאשר אין את הבסיס הזה העולם החברתי-כלכלי מתפרק כולו, וזה מה שהיה בדור המבול, כדברי הספורנו: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם – שכלם גוזלים זה את זה, הבעלים גוזלים את האריס בכוח, והאריס גוזל את הבעלים במרמה, באופן שהארץ נותנת כל פירותיה לגזלנים".

כלומר, קיום העולם תלוי בחיבור, חיבור בין איש לאשתו, חיבור בין אדם לחבירו (זה ברמת דרך ארץ, ברמת תורה נוסף עוד חיבור, חיבור בין ישראל לקב"ה), זה פירושם של דברי רבי עקיבא השגורים על לשוננו: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", או באופן חריף יותר כדברי הלל לנוכרי שרצה שילמדו את כל התורה כולה על רגל אחת: "…מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני [מה שעליך שנוא] לחברך לא תעביד [לחבריך לא תעשה] זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור [והשאר הוא פירוש של זה, לך ולמד]", וכפי שכותב רש"י: "דעלך סני לחברך לא תעביד – ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) – זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות", ואפשר להוסיף על דבריו את דברי האר"י הקדוש שמצוות 'ואהבת לרעך כמוך', מתקיימת בשלמות רק בין בני הזוג.

לאחר המבול העולם הבין את הצורך הגדול באחדות: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם", נבנה עולם בו האחדות שוררת, ישנו רעיון המאחד את כולם, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". לפתע מושג הרֵעות נוצר, ובמקום "ותמלא הארץ חמס" אנו פוגשים "ויאמר איש אל רעהו הבה…".

נשמע שזהו דבר נפלא וטוב, ודווקא לאור ההבנה הזאת מתחדדת מאד השאלה, מדוע הקב"ה מחליט לקלקל את האידיליה, את האחדות והחיבור הנפלא הזה.

ניקח את חטא מגדל בבל, לא ברור כלל מה החטא? נראה בפסוקים שעצם החיבור הוא הבעיה: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ" – כלומר רוצים לבנות מגדל שיאחד את כולם, שכולם יתנו עיניהם בו, והוא יגבש ויחבר, היש דבר נפלא מכך? מדוע מופיעה האמירה האלוקית: "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר"?

ונביא את ביאורו העמוק של הנצי"ב: "דברים אחדים. לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז כמבואר במדרשים, אבל לא פירשן הכתוב מה המה כי אם שהיו דברים אחדים, וללמדנו דלא משום איכות הדברים התעורר הקב"ה, כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו, ודבר זה אם כי לפי הנראה אין בזה שום עוון, ואדרבה אפילו חבור עצבים ג"כ ראוי להניח, אבל מכל מקום כאן גרם לחשוב שיצא מזה דבר לתקלת הישוב כאשר יבואר", "וראשו בשמים. זה ודאי לא יעלה על הדעת שיהיה עיר אחת לכל העולם, אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל, ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם, שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת, על כן נצרך שיהיה ראשו בשמים", "ונעשה לנו שם, אנשים משגיחים וממונים על הדבר, ויהיו שרי צבא להעניש את העובר, דבלא זה אינו מועיל המגדל. כל זה היה לחשש, פן נפוץ על פני כל הארץ. אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת, ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שווים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם", "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. אם יגמרו המגדל יבואו למחשבה שניה למנוע בעל כרחם האנשים שנבדלים מדעתם זו, וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי, ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה".

כלומר, הנצי"ב מבאר כי בכוונה לא נכתב מהו החטא של הדור ומהו הרעיון הפגום סביבו התאחדה האנושות. הדבר לא נכתב מפני שזה לא באמת משנה. עצם העובדה שכולם אומרים אותו דבר וחושבים בצורה זהה זוהי כבר הבעיה – חברה הבנויה על מחשבה אחת ואינה מניחה מקום למגוון הדעות היא חברה רזה, שטחית ומסוכנת. הישיבה המרוכזת במקום אחד ובניית המגדל שנועד, לדברי הנצי"ב, לפקח על כולם ולדאוג שאיש לא יסטה מן הדרך המשותפת, מורים על חברה שבנתה עצמה סביב משטר של מחשבות. כולם צריכים להתיישר עם הקו השולט, איש אינו רשאי לחשוב באורח עצמאי ולסלול לעצמו דרך אחרת.

על פי חז"ל מאורע הטלת אברהם אבינו לכבשן האש אירע בימי דור הפלגה, דור השלום, של השפה האחת, אינו יכול לסבול איש כאברהם המעיז לחשוב אחרת. הכבשן מרומז בפסוקים: "ונשרפה לשרפה". המגדל נועד לפקח על היוצאים מן התלם, והכבשן נועד להרתעה ולענישה, כלשון הנצי"ב: "ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם"

דור הפלגה אינו דור של אחדות הוא דור של אחידות. הוא אינו סמל לימות המשיח אלא לימים אפלים של מסך ברזל ומשטרת מחשבות. כשאנשים אינם חופשיים לחשוב באופן עצמאי ועל פני השטח שקט ושלווה, זוהי שלווה מדומה, זהו שלום של כת אחת המוכנה לחיות בשלום רק עם עצמה ואינה יכולה להשלים עם השונה ממנה. בימות המשיח יגור זאב עם כבש- הזאב לא יכריח את הכבש להפוך לזאב ולא יטרוף אותו אם יישאר כבש, שניהם יישארו שונים בדרכי חייהם אך יתאחדו ברצון סביב רעיון רם ונישא. החלום היהודי על ימים שבהם ייעשה העולם לאגודה אחת הוא חלום על גוונים רבים ועצומים המתלכדים ברצונם החופשי סביב רעיון אלוקי גדול שתחתיו לכולם יש מקום, מבלי לטשטש זהויות ובלא להתכופף באונס תחת עריצות שלטונית של היושב במגדל.

חטא דור הפלגה הוא חטא השפה האחת, חטא גיהוץ המחשבות וכפיית הדעת. חטא חוסר האמונה באידיאל גדול היכול לאחד סביבו אנשים שונים ברצון ובהכרה מלאה. זהו חטא של קו אחד הכופה עצמו על אנשים רבים, דור שאם היה עושה כל אשר זמם, היה מושלך אברהם אבינו לכבשן האש.

זהו חטא שלעתים חוטאים בו דווקא אנשים אידיאליסטיים, שבשם הרעיון האמיתי בעיניהם ימחקו בלא רחם כל מי שאינו מתיישר עם הקו השולט, זהו חטא המחייב פילוג האנושות לשפות שונות וגוונים שונים והפצתם על פני כל הארץ.

יהי רצון שנזכה לאחדות אמיתית ושלימה.

 

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

פרשת ויצא – לבן הארמי

אנו נפגשים השבוע שוב בדמותו של לבן הארמי, חז"ל מתייחסים בחומרה גדולה ללבן, ונראה לי שיש חשיבות גדולה להתבוננות בדמותו, שכן כל

הרב גור

פרשת חיי שרה – גיל הזהב

אם נתבונן בחיי האדם אפשר לומר שניתן לחלק את האדם לשלושה חלקים: ילדות, בגרות וזקנה. שני החלקים האמצעיים תופסים להם מקום של

הרב גור

פרשת וירא – צחוק עשה לי אלוקים

בפרשת השבוע אנו מתבשרים על לידתו הפלאית של יצחק אבינו. יצחק נקרא בשמו על שם הצחוק, מדוע מהותי כל כך לקרוא ליצחק

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן