תגובה למאמרו של הרב יגאל קמינצקי

מאמר מאת הרב מאור קיים – ראש מכון הר ברכה

הקדמה

יותר מעשרים שנה עוסק מו"ר הרב מלמד בכתיבת סדרת ספרי 'פניני הלכה', שמוכרים ונפוצים בציבור ב"ה. זכינו שבמשך השנים הצטרפה קבוצה של תלמידי חכמים למכון הר-ברכה, על מנת לסייע בליבון ובירור הסוגיות לקראת הכתיבה. במסגרת כתיבת פניני הלכה 'כשרות חלק ב – המזון והמטבח', עסק הרב מלמד במשך חודשים רבים יחד עם הצוות בסוגיות המורכבות של הלכות שרצים. העבודה כללה לימוד של מאות מקורות, קריאת מאמרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, ואף קיום שיח לימודי עם חלק מהמכונים, כולל ביקור של הרב וצוות החוקרים בחממות ובמפעלי 'חסלט', ומפגש עם רבני מכון התורה והארץ. חודשי הלימוד והעבודה התנקזו על ידי מו"ר לכדי פרק סדור בכרך פניני הלכה העתיד לצאת בקרוב. כמו כן, הפרק נשלח לתלמידי חכמים רבים שהביעו עידוד ותמיכה במסקנות העולות מן הסוגיות. מאחר ודרכו של מו"ר הרב מלמד לפרסם במדור 'רביבים' שבעיתון 'בשבע' תמצית מתוך ההלכות שלובנו והתבררו במהלך העבודה, כך נעשה גם עם הלכות שרצים.

גילוי נאות: זכיתי להיות שותף במפעל נפלא זה שמזכה את עם ישראל.

תהייה כללית

בכתב העת 'אמונת עתיך' גיליון 125, התפרסם מאמר ביקורת של הרב יגאל קמינצקי שליט"א סביב מאמרי מו"ר הרב מלמד שהתפרסמו ב'רביבים' בסוגיית השרצים. במאמרו מבקש הרב קמינצקי להתמודד עם "דרך הפסיקה כפי שהיא משתקפת מתוך המאמרים הנ"ל". מסקנתו היא שהרב מלמד פוסק הלכה "מבלי להכיר היטב את הנתונים בשטח", ו"חמור מכך, פסיקת הלכה על סמך סברות עצמיות בלתי מוכחות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם דרך הפסיקה ההלכתית".

לאור מה שתואר בהקדמה, עלי לתהות תהייה עמוקה על עצם כתיבת מאמרו של הרב קמינצקי. דרך פסיקתו הכוללת של מו"ר הרב מלמד אינה משתקפת ממאמריו ברביבים, ודאי לא בצורה מלאה. על דרכו בפסיקת ההלכה אפשר ללמוד באופן מאוזן ושלם מלימוד מדוקדק ועיוני בספרי פניני הלכה. אם רצה הרב קמינצקי לעמוד על דרכו הכוללת של מו"ר בפסיקת ההלכה בנוגע להלכות שרצים, יש לתמוה כיצד שני טורים במדור בעיתון יכולים להוות בסיס לכך. מה עוד, שהרב קמינצקי לא מיקד את דבריו לסוגיית השרצים בלבד, אלא הקדיש את מאמרו לביקורת על דרך הפסיקה הכללית של מו"ר הרב מלמד, שבעיניו משתקפת משני טורים אלו.

על אף שהכרך השני בהלכות כשרות, ובו הפרק בסוגיית השרצים, עדיין לא יצא לאור, עבודתו של מו"ר עליו ידועה, בפרט לחברי מכון התורה והארץ, בהם עורכי 'אמונת עתיך'. אילו פנה הרב קמינצקי או חברי מערכת 'אמונת עתיך' למכון הר-ברכה, היו מקבלים את הרקע לטורים שפורסמו, בצורת פרק שלם הפורס משנה סדורה. הדבר לא נעשה, וחלף זאת בחר לצערי הרב קמינצקי לכתוב מאמר שאין לו על מה להתבסס. כפי שיבואר להלן, על גופן של קושיותיו של הרב קמינצקי ישנן תשובות בפרק בפניני הלכה, כך שכל הדיון היה יכול להיחסך אילו הרב קמינצקי היה קורא את הדברים.

ציטוט שלא קיים

לפני שאתייחס באופן מפורט להשגות השונות שהעלה הרב קמינצקי, אעיר שגם אם מתבססים רק על דברי מו"ר הרב מלמד ב'רביבים', חשוב לדייק. מאמרו של הרב קמינצקי כתוב במבנה של ציטוט והשגה, דהיינו ציטוט מדברי מו"ר הרב מלמד ב'רביבים' והשגה של הרב קמינצקי על דבריו. במקום אחד הובא ציטוט שכלל לא נכתב – "כתוב במאמר של הר"א מלמד: 'מסתבר שפעם היו יותר שרצים מהיום'". המשפט המצוטט לא קיים במאמרים של מו"ר ב'רביבים'. לאמיתו של דבר, הרב כלל לא סובר שפעם היו יותר שרצים מהיום. מה שמו"ר כתב, ואולי מתוך כך טעו בדבריו, הוא שהירקות בעבר היו יותר נגועים, אמנם לא בגלל שהיו בעולם יותר שרצים, אלא בגלל שהיום הצרכנים דורשים סחורה נקייה יותר.

נקודה זו הרב מסביר בפרק: "יש מהמחמירים שטוענים שבימי התלמוד והראשונים לא היו מצויים שרצים זעירים, שנעשו נפוצים בעקבות המסחר המסועף שהחל להתקיים בין ארצות שונות כולל אמריקה, שהביא עמו שרצים ממקום למקום (עי' אור החיים ויקרא יא, מג). אולם אף שמספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, מסתבר שבפועל מספר השרצים ששורצים על כל פרי וירק לא עלה, שכן הם מתרבים לפי כמות המזון שמצויה להם […]. ונראה שהמציאות הפוכה מטענת המחמירים, וכיום הירקות המגיעים מחקלאות מודרנית הרבה יותר נקיים משרצים שניכרים לעין, הואיל והצרכנים דורשים סחורה נקייה ומשובחת. ואילו בעבר היו השרצים מצויים יותר, וכפי שגם כיום הם מצויים יותר בגידולים פרימיטיביים, כדוגמת הירקות שמגדלים בכפרים ערביים ביהודה ושומרון, שמצויים בהם שרצים רבים שניכרים לעין. וכפי הנראה כלפיהם נאמרו רוב אזהרות המחמירים. שכן ברור שאין לאכול חסה שיש בה זבובונים ועכבישים קטנים, וכל מה שביקשו הוא שיבדקו את החסה ברצינות על ידי אנשים שראייתם טובה ולא בחיפזון או באור האפלולי שהיה בבתים. בנוסף לכך, בתנאי החיים בעבר, כאשר סמוך לבתים גידלו בהמות וחיות, והכינים שרצו לרוב, והבתים לא היו מרוצפים, פעמים רבות שרצו תולעים רבות במזון, ובתוך מציאות כזו אמרו המחמירים את דבריהם."

כפי שרואים במפורש, הרב מלמד מסכים שמספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, אבל אין זה אומר שהירקות כיום מגיעים לצרכנים נגועים יותר. אפשר לקבל או לא לקבל את הדברים, אבל ראוי לדייק בדברי בר-הפלוגתא לפני שחולקים עליו.

גודל החרקים שאסרו הראשונים

נקדים לבאר מהי נקודת המחלוקת ביחס לשרצים זעירים. מוסכם שאין צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראות, שכן התורה צוותה את האדם לפי יכולת ראייתו הטבעית. מאידך קשה לקבוע את גודלו של השרץ שאחריו צריך לחפש, מפני שיכולת הראיה של האנשים שונה זו מזו, והיא תלויה גם בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או פרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר בשולחן אור וכדומה או לעיין באופן ממושך ובריכוז, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראייה רגילה. ולדעתם כיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.

הרב קמינצקי מביא מקורות לדעות המחמירות בשאלת גודל החרקים מהשל"ה, מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול ועוד. מקורות אלו ממש צוטטו בפניני הלכה, מילה במילה. בפרק ישנם סעיפים שלמים עם התייחסות ענפה לשיטות המחמירות בדיני שרצים. כמו כן, שלא כפי ההרגל להביא את כל הדעות המחמירות בחדא מחתא, בפניני הלכה לובנו המקורות השונים וחולקו בדקדוק לרמות שונות של חומרא, וגם בזה יש מענה לטענותיו של הרב קמינצקי בעניין זה.

וזו לשון הרב בפרק:

"המחמירים למדו מדברי כמה וכמה אחרונים שהזהירו לבדוק מאכלים מסוימים היטב על ידי אנשים בעלי ראייה טובה ובתנאים טובים, שצריך לחפש ולבדוק גם אחר שרצים זעירים מאוד שאנשים רגילים מתקשים למצוא, ורק כשיצביעו עליהם, יוכלו לראותם. אמנם כשמדקדקים בדבריהם, נראה שיש ביניהם דרגות של החמרה, ויתכן שחלקם רק התכוונו להזהיר משרצים ניכרים שרוב האנשים בעלי ראייה סבירה רואים באופן טבעי.

מדברי חכמי ארם צובא, שושלת הרבנים למשפחת לניאדו, ור' חיים אבולעפייה, ניתן ללמוד כשיטת המחמירים, שהם גזרו שלא לאכול עלי גפנים משום "שמצאו בהם תולעים קטנים דקים עד מאד צנומות קדים שכמעט אין העין שולטת בהם, רבוצות וכבושות בורידים של העלים ישתרגו ויסתבכו בקרן זוית, ורוב הבודקים לא ימצאו בהם כלום ויראום חלקים ונקיים, וכאשר יבואו הבקיאים במקומם וחזקי הראות אחר העיון רב יניעום בחודה של מחט ויחלו להלך על גבי העלין, עודם מהלכים נטמנים באחת הפחתים בחדודי בליטת הפצולים ונעלמים מן העין ולא ימצאום עוד" (הובא בשו"ת משאת משה ד). ויש שחלקו עליהם והתירו עלי גפנים בבדיקה טובה או שפשוף כמובא בשו"ת ריח שדה ט, בשם אביו מהר"ש דוויק. וגם החיד"א (מחז"ב יו"ד פד, כד), נטה לדבריהם.

מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול ה) כתב על חומץ שגדלות בו תולעים דקות שאסורות מהתורה, וגם לאחר חמישה סינונים עוד נותרות מהן "שרוחשין בשולי הכלי. והם יותר דקים מחוט השערה, שאין בהם ממש זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש", והסינון מועיל בהן רק לאחר בישול (שאז אינן יכולות לעבור בסינון). גם הפר"ח פד, לד, מוזכר כאחד המחמירים שכתב: "ועיקר הבדיקה בזה להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש ונראה התולעת, ולפעמים אינו נראה, וצריך מישוש בידיים למוצאו". וכתבוהו להלכה בפרי האדמה וחסד לאלפים.

כיוצא בזה כתב בבא"ח (צו כז): "יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות… מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחד וראה את האשה בעלת הבית לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה. ויאמר לה החכם, כמה שערות יש בראשך. אמרה לו לא מניתי אותם, ולפי דעתי אי אפשר למנותם. אמר לה: שערות ראשך אפשר למנות, אך חיוב המלקיות אשר בצוארך אי אפשר למנות…" והציע שתיקח רק את הקלחים. (אמנם מה שכתב 'מלקות' הוא בדרך הפלגה, כי בפועל לא התחייבו במלקות הואיל ואכלו בשגגה ובלא עדים והתראה).

ויש שהחמירו מעט פחות, וכפי שכתב השל"ה (שער האותיות, קדושת האכילה יח) על בדיקת פירות וקטניות שונים "שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא". אמנם לא הצריך שהבדיקה תהיה נגד השמש, לפיכך מסתבר שכוונתו למעט אנשים שראייתם חלשה מהרגיל שלא ראו שרצים רבים.

ויש שהחמירו אבל לא כתבו זאת כחובה גמורה, וכפי שכתב חתם סופר (או"ח קלב), ומ"ב תעג, מב, על החסה למרור: "מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין)". ואם כדבריהם הדבר אסור מהתורה, לא היו נוקטים לשון 'טוב יותר' אלא אוסרים חסה שלא נבדקה כהלכה באופן נחרץ".

גודלם של החרקים – הדעות המקילות

הרב קמינצקי תהה על מה הסתמך מו"ר הרב מלמד בביסוס הדעה המקילה בשאלת גודל החרקים. התשובה לשאלה זו מבוארת בפניני הלכה באופן רחב ויסודי:

"מנהג רוב ישראל ורבים מגדולי ישראל היה שלא לדקדק כל כך בבדיקות המזון, ולמרות שפעמים רבות המעיינים מצאו בהם שרצים זעירים, המשיכו להורות לבדוק את המזון בראייה רגילה בלא לדקדק בחיפוש אחר שרצים זעירים. ויסוד סברתם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. כמו למשל בבדיקת טעם בתערובת, הולכים אחר הרגשתו של אדם רגיל (רשב"א, ב"י צח, א), וכן כתב רב שרירא גאון בשיעור כזית לברכה אחרונה (פנה"ל ברכות י, ה-ו, 7).

ואף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם ושולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן, וכפי שהרחיבו בכל שאר איסורי אכילה הנפוצים. וגם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שיבדקו את השרצים על רקע בצבע מנוגד, ושהבדיקה תהיה תמיד בשמש ולא בתוך הבתים שהיו אפלוליים בלא חלונות גדולים כמקובל בימינו, ושמבוגרים מגיל חמישים לא יבדקו, הואיל וראייתם נחלשת והם אינם יכולים לראות את השרצים הזעירים. גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג וחילזון לרש"י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא). ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. ולכן רק מכלל דבריהם ניתן להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם כיום. וכפי שהזהיר הרשב"א (א, רעה), על הזחל שבפולים למרות שהוא "קטן מאוד מאוד", והוא ענק פי עשרה עד פי מאה מהשרצים הזעירים. וכן עסקו בנמלים (שו"ע פד, יב-יג), או בתולעי הקמח (מילווין), שגודלם בין חצי ס"מ לשלושה ס"מ (להלן הערה 21). וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי (כמובא בהרחבות). כיוצא בזה כתב בפר"ח (פד, ט), שמחשש השרצים שפרשו מהתבשיל, יש להתבונן בו ביום או בלילה לאור "אבוקה או נרות הרבה", ואת השרצים הזעירים לא ניתן לראות על ידי אבוקה או נרות הרבה. יתר על כן, לא יתכן שהתכוונו להחמיר בשרצים הזעירים, שכן בפועל לא יכלו לנקות כראוי את המזון מהם. שכן כאשר בדקו עלי חסה וכרוב, כיוון שלא היו מים זורמים בבתים, יכלו לבודקם בראייה בלבד בלא שטיפה בזרם מים, ובפועל, פעמים רבות שטיפה מועילה יותר מאשר בדיקה מדוקדקת. וכן לגבי דרישת המחמירים לנפות בנפת משי 70 מש, לא היו נפות כאלה בעבר (כמובא להלן בהערה 21). יש להוסיף שגם בדברי רבים מהאחרונים שהזהירו משרצים קטנים, שעליהם סומכים המחמירים, אפשר להבין שהתכוונו לשרצים גדולים יותר, שניכרים לעין באור רגיל "וצריך מישוש בידיים למוצאו" (כלשון הפר"ח שהוזכר כמחמיר), ולא כפי שהבינו מהם המחמירים.

לדעת המקילים נטו: אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עיתך 37; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד".

הרב מלמד טורח להסביר את כל השיטות

מו"ר הרב מלמד טורח להסביר לאחר עיון רב את כל השיטות. לכן למרות שהגיע מו"ר למסקנה שהעיקר כדעות המקילות בדיני שרצים זעירים, האריך לבאר היטב את הדעות המחמירות.

וכך כתב הרב בפרק: "כפי הנראה עמדתם התגבשה והתעצמה בתקופת האחרונים בעקבות שני גורמים: א) התפתחות כלי המדע והמחקר כזכוכית מגדלת, משקפיים ומיקרוסקופ שאִפשרו לראות היטב את השרצים הזעירים. ב) בחברה המודרנית כל תחום נעשה מיוחד למומחים, וכך גם העוסקים בשרצים למדו להכיר את הזעירים ביותר, לצלמם ולהמחישם על ידי ספרים וסרטים. וכיוון שהם הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם. אולם המקילים סוברים, שהשינויים הללו לא יצרו דין חדש לפיו צריך להחמיר לבדוק אחר שרצים זעירים, הואיל וגם היום אנשים רגילים אינם רואים ומודעים למציאותם של השרצים הזעירים".

גודל החרקים בקמח

כתב מו"ר הרב מלמד שגם המדקדקים מאד בבדיקת המזון לא מצאו פעם את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום, והוכיח זאת מדין ניפוי הקמח שהמחמירים דורשים כיום נפות משי בצפיפות של 70 מ"ש, ואילו עד לפני חמישים שנה לא היו כלל נפות משי, אף לא בבתי יראים וצדיקים.

שאל הרב קמינצקי: "מניין לכותב שהשימוש בנפה עם חורים גדולים מתיר באכילה חרקים קטנים שעברו דרכה?"

לשאלת ניפוי הקמח יש התייחסות רחבה בפניני הלכה, ואי אפשר לצאת ידי חובה בביאור הסוגיה בהתייחסות לשלושת המקורות שציטט הרב קמינצקי. אך בנידון שאלתו – אפשר כמובן להשיב שכל הצדיקים ויראי השמיים שאכלו קמח לאורך הדורות עברו על איסור מחוסר ידיעה, ואילו כיום אנחנו מסוגלים לא לעבור על האיסור ולכן חובה להקפיד. תשובה מובנת אך מוציאה לעז על הראשונים. אפשר לחילופין ללמוד דרך המציאות של פעם על גדרי האיסור לגבי גודל השרצים האסורים.

וכך הרב כותב בפרק:

"בדורות האחרונים זוהו בקמח שרצים זעירים ממשפחת האקריות הנקראים 'קרדית הקמח', שצבעם וגודלם דומים לגרגיר קמח בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לזהותם. 'קרדית הקמח' מתפתחת באזורים חמים ולחים בתנאי חום של מעל 30 מעלות. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי לנפותם צריך לנפות בנפת משי של 70 מש ובדיעבד של כ-60 מש, או לקנות קמח מטוהר משרצים באריזה של ואקום, שמבטיחה שלא יתפתחו בקמח שרצים זעירים. אולם חומרתם מנוגדת למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים. בנוסף לכך, גם בשרצים רגילים, סיבת הבדיקה בקמח מחשש שמא פרשו וחזרו, אולם בשרצים זעירים אין כמעט חשש שפרשו כי כל עולמם הוא הקמח, ק"ו ממה שכתב הב"ח לגבי תולעים קטנות שבימיו (פד, ה). לפיכך, די לנפות את הקמח בנפה של 30 מש, ששרצים זעירים שנראים לעין רגילה, אינם עוברים בה".

אחריות ציבורית

לאורך המאמר מדגיש הרב קמינצקי את המילה 'מסתבר', במטרה להוכיח שהרב מלמד כותב ופוסק מתוך סברות לא מבוססות, וכדבריו המפורשים: "פסיקת הלכה על סמך סברות עצמיות בלתי מוכחות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם דרך הפסיקה ההלכתית". מובן שאין זו המציאות, כפי שרואים מן הדוגמאות שהובאו כאן מהפרק בפניני הלכה. אלא שמו"ר משתמש בלשון ענוותנית הנותנת מקום לכל הדעות והסברות. וכפי שנהגו רבים מגדולי ישראל לאורך הדורות לכתוב בלשון זהירה וצנועה, וכדברי חז"ל: אהוב את השמא. עצם ההאשמה מוזרה היא כלפי כל תלמיד חכם בעל הוראה, אך קל וחומר כלפי מו"ר שבמשך עשרות שנים לומד ומלמד מתוך תחושה של אחריות ציבורית שנותנת לו כוח ועוז לברר וללבן סוגיות כבדות משקל עבור הציבור הרחב.

דרכה של תורה

הרב קמינצקי שאל: "מדוע הכותב מתעלם מכל הקולמוסין שנשתברו והדיו הרב שנשפך, תוך פירוט רב בסוגיית החרקים, מראשוני האחרונים ועד לימינו אלו? האם ניתן לפסוק הלכה תוך התעלמות מדבריהם?"

כפי שראינו, מו"ר הרב מלמד לא מתעלם משום שיטה או מקור, אדרבא, השיטה המחמירה קיבלה פירוט רב מאד בפניני הלכה. מאידך עולה שאלה שדורשת התייחסות – מדוע לא מוצאים בתלמוד, בראשונים ברמב"ם או בשולחן ערוך, הרחבה ופירוט לדיני בדיקת המזון של כל ירק ופרי, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן?

הרב קמינצקי הציע תשובה לשאלה זו: "כך היא דרכה של תורה: הגמרא והראשונים הניחו את היסודות ההלכתיים, הרמב"ם וה'שלחן ערוך' סיכמו את ההלכות המרכזיות וכל הפירוט נעשה על ידי האחרונים בהתאם לצורך, וההלכה נפסקה תוך עיון והתבוננות בדברי כולם (התלמוד והראשונים אינם ספר קיצורי הלכות!!)" [הסוגריים במקור, מ"ק].

קשה להלום תשובה זו, שהרי בכל שאר ההלכות המורכבות – כמו הלכות שבת, בשר בחלב וטהרת המשפחה יש פירוט רחב מאד בראשונים, ואדרבא, דבריהם מהווים את התשתית לעיקר דיוני האחרונים. ואילו כאן, בשאלה בסיסית של בדיקת המזון יש שתיקה רחבה האומרת דרשני. אמחיש זאת בדוגמא בולטת בסעיף הבא.

מיעוט המצוי

כל דיני בדיקת המזון בנויים על העיקרון שישנה חובה לבדוק פרי או ירק שמיעוט המצוי שלו נגוע בחרקים. אלא שלאחר שמעיינים בסוגיה היטב מגלים שהעיקר חסר מן הספר. רוב רובם של הפוסקים לא עסקו בהגדרת מיעוט המצוי, כך שבפועל קיימות לגביה שתי דעות עיקריות מפורסמות – לדעת הריב"ש מיעוט המצוי הוא שיעור ה"קרוב למחצה ורגיל להיות", כלומר כ-30 עד 40 אחוז. ואילו למשכנות יעקב מיעוט המצוי הוא כ-10 אחוז.

אך גם לאחר הגדרות אלו, קשה מאד להבין בפועל מתי חלה חובה לבדוק את המזון ומתי לא, וכפי שהיטיב להגדיר מו"ר הרב מלמד בפניני הלכה:

"ועדיין הדברים קשים, שכן השאלה תלויה בגודל היחידה לפיה קובעים רוב ומיעוט. ככל שיחידת המדידה גדולה יותר, כך יש יותר סיכויים שיימצא בה שרץ, וממילא תהיה חובה לבדוק יותר מאכלים. אם למשל יחידת המדידה תהיה מחסן גדול, מסתבר שבכל המאכלים ימצאו לפחות שרץ אחד, ואזי כל המאכלים יהיו חייבים בבדיקה. מנגד, אם יחידת המדידה היא גרם, לא ימצא מאכל שיהיה מוחזק בשרצים".

בנוסף, הפוסקים לאורך כל הדורות כמעט ולא עסקו בשאלת גודל יחידת המידה לפיה קובעים את שיעור הנגיעות. יש להגדרה זו השלכות עצומות למעשה. אם למשל צריך לבדוק רק פרי או ירק שרמת הנגיעות בו היא שלושים אחוז מסך הנגיסות שאדם נוגס, אין כמעט מאכל בעולם שיהיה טעון בדיקה, ואילו אם שיעור הנגיעות המחייב בדיקה הוא עשרה אחוז, ויחידת המידה היא מחסן שלם, פירות וירקות רבים מאד יהיו חייבים בבדיקה.

אין הלכה כמו הגדרת מיעוט המצוי, כדי להמחיש עד כמה לא עסקו הראשונים ופוסקים רבים בפירוט דיני בדיקת המזון.

בדיקת המציאות

מכאן גם לטענה של הרב קמינצקי על כך שמו"ר הרב מלמד לא בדק כראוי את המציאות. האמת היא שבמסגרת בירורי הסוגיות לפניני הלכה קראנו היטב ממצאים מדעיים רבים בנוגע לנגיעות המזון, כולל הנתונים שפורסמו על ידי מכון התורה והארץ ומכונים נוספים. הבעיה היא שהתועלת שאפשר להפיק ממידע זה מוגבלת. כי אם קובעים את שיעור מיעוט המצוי לפי ההגדרות המחמירות, הרבה מאד מזון חייב בבדיקה, ואם לא – מעט מזון חייב בבדיקה. ואף על טענת הרב קמינצקי "שכמעט בכל ירקות העלים הגדלים בשטח פתוח מצוי רוב של חרקים, וממילא חיוב הבדיקה בירקות אלו מדאורייתא" – קשה להסתמך, מאחר ויש מקום לומר שיחידת המידה היא לפי שיעור הנאכל לאדם בפעם אחת או אפילו לפי כל נגיסה ונגיסה, כך שהקביעה שהנגיעות היא של רוב איננה מבוססת מבחינה הלכתית, בפרט לאחר שטיפה טובה של הירק בזרם מים. כמו כן, לשאלת גודל השרצים האסורים השלכות קריטיות למעשה. ומכיוון שניתוח המציאות המתוארת במכונים השונים נסמך על פסיקה הלכתית מסוימת, קשה להסיק מתוכה את ההלכה למעשה.

גדר איסור תורה באכילת שרץ

מו"ר הרב מלמד כתב במאמרו ברביבים: "מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של רוב השרצים הזעירים כתריפס ואקריות. אומנם נראה שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור".

על דברים אלו השיב הרב קמינצקי: "דברים אלו הם בלתי נתפסים. הם סותרים דברי תורה וגמרא וראשונים מפורשים" והביא את הגמרא במכות על מי שאוכל שרץ המים שלוקה ארבע ואוכל נמלה לוקה חמש. והמשיך הרב קמינצקי: "רואים שמי שאוכל או בולע חרק אחד בלבד, מתחייב בכמה לאווין. וכבר ראינו לעיל שמדובר בחרקים זעירים מאוד".

קשה להבין מהיכן ראייתו של הרב קמינצקי, שהרי הגמרא עסקה בשרצים גדולים כמו נמלה, שניכרים מאד בעין, ומורגשים היטב בפה. ואיך אפשר ללמוד משם על השרצים הקטנטנים שרוצים המחמירים בימינו לאסור, שזעירים מאד מאד ולא מורגשים בפה כלל.

אעפ"כ אין להכחיש שאין כמעט פוסקים שהעלו הגדרה זו במפורש ומדובר בחידוש. ואכן כך הוצגו הדברים בפניני הלכה – כתוספות לסברות העיקריות של ביטול בתערובת והגדרת מיעוט המצוי.

בביאור העניין כתב מו"ר בפניני הלכה שם: "למדנו בחולין קג, ב, שלר' יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם מאכ"א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין 'אחשביה' שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא"ש, תה"ד קכט, ט"ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו"ע פד, יז, ומפרשים)".

ראיה מחזקתו של בודק

הרב קמינצקי תהה על ראיית מו"ר הרב מלמד מדין בשולחן ערוך (פד, יא) העוסק בנאמנותו של מי שבודק מזון. נפסק בשולחן ערוך שמי שבדק מזון ונמצא במאכלו שרץ "הנראה לעיניים כגון חומט", אסור לאכול על סמך בדיקתו. אבל אם נמצאו רק תולעים "המתליעים בתוך העלים שאינם נראים אלא לאחר שליקתן", מותר לאכול על סמך בדיקתו.

תהה הרב קמינצקי: "מה הכותב רוצה להוכיח מחומט? אם כוונתו שגם אלו שאינם מבחינים בחרקים הקטנים מעט מלטאה או חילזון מותרים בבדיקה וניתן לאכול את המאכל על סמך בדיקתם, והרי מדובר ב'פילים' הגדולים לאין ערוך מהחרקים היותר גדולים המצויים בירקות שאותם כולי עלמא אוסרים… גם הכותב בעצמו, שהוא מהמקילים, אוסר חרקים בגודל זה, וודאי הוא לא מתכוון להתיר בדיקה על ידי אנשים שאינם מזהים חרק מעט מחומט. הכותב לא סיים לעיין בדברי השולחן ערוך, מסוף דברי השולחן ערוך משמע שאשה שבדקה ונמצאו תולעים קטנים שניתן היה לזהותן לפני הבישול אסור לאכול מהמאכל שבדקה".

מעבר לסגנון הלא-נעים בהשגה זו (ולצערי גם בכלל המאמר), כאילו לא מעיינים בסעיפים מפורשים בשולחן ערוך לפני שמבררים סוגיות וכותבים אותן לציבור, עצם ההשגה לא מובנת. אם הרב קמינצקי מודה שהרב מלמד לא רצה להתיר שרצים שקטנים מחומט, מדוע כתב שלא עיין בהמשך השולחן ערוך?

ולעצם הראיה מחומט, הדברים מתבארים בפניני הלכה: "לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג וחילזון לרש"י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא)".

כלומר למדנו מראיה זו שכל אחד יכול היה לבדוק מזון, וכדי לאבד את הנאמנות עבור בדיקת מזון צריך מקרה בעייתי במיוחד של גילוי שרץ גדול שניכר לכולם. הרי שבדיקת המזון משרצים היתה דבר שבשגרה שסמכו בו על כל אדם, עובדה שיש בה כדי להעיד על כך שלא התייחסו לבדיקה כאל תהליך מורכב וארוך המצריך מומחיות. ואין סיבה לחשוב שהבודק הרגיל לפני כמה מאות שנים הבחין באותם שרצים שהאדם הרגיל בן ימינו אינו מבחין בתנאים רגילים. (ראו בספרו של הרב איתם הנקין הי"ד 'לכם יהיה לאכלה' עמ' 36-39, שרצה ללמוד דברים נוספים מראיה זו).

לסיכום:

כפי שראינו, שיטת הפסיקה של מו"ר הרב מלמד מבוססת ומעוגנת במקורות ובסברות ונכתבת ונאמרת לאחר עיון רב ועמל גדול, וכדרכה של תורה מדורי דורות. מובן שעל דבריו של מו"ר הרב מלמד בפניני הלכה אפשר לחלוק, ואדרבה ידונו בדברים ותרבה הדעת. אך בטרם כותבים מאמר כנגד דרך פסיקתו של מו"ר, ראוי תחילה לעיין במקום בו היא מופיעה באופן מלא, מפורט ומנומק.