פרשת פנחס – עזות דקדושה

בפרשת השבוע אנו קוראים על בנות צלפחד, אחרי שמשה רבנו פוקד את כל ישראל לקראת חלוקת הנחלות, וכך אומרת התורה:
"ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון", איש לא נותר אבל נשים נותרו, כדברי חז"ל, שהובאו ברש"י: "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן, 'פרקו נזמי הזהב', ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם', והנשים לא נשתתפו במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה 'וישובו וילנו עליו את כל העדה', עליהם נגזרה גזירה, שאמרו 'לא נוכל לעלות', אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן העניין, 'כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש' – 'איש' – ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ…שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים", המדרש מדייק זאת מהמשך הפסוקים שם כתוב: 'ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנותיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר…", וכפי שכותב הבני ישככר: "ותקרבנה בנות צלפחד, אותו הדור היו הנשים גודרות וכו' . בא לתרץ ותקרבנה, דלא הוה ליה למימר רק ויאמרו בנות צלפחד ואמר ותקרבנה רצה לומר הנשים הקריבו מה שהאנשים ריחקו, היינו ארץ ישראל שהאנשים ריחקו והנשים חיבבו אותה והקריבו".

איך זכו הבנות הללו להגיע למדרגה כל כך גבוהה, מדרגה שהתגלגלה על ידם פרשיה מן התורה, מדרגה שחז"ל העידו עליהם שהיו חכמות וצדיקות?

כאן המקום לחזור על אחד הדברים היסודיים שעל כל אחד לדעת, כל אחד מאיתנו הוא המשך של הוריו בפרט ושל שלשלת הדורות בכלל, זו הבנה שחשובה לכל אחד הן כבן, נכד ונין, התכונות המשפחתיות עוברות אלינו, ואנו המשך שלשלת הדורות, לכן כיבוד הורים וההערכה הגדולה שצריכה להיות אל הורינו ומשפחתנו היא בעצם הערכה של חיינו ועצמיותנו, והן כהורים תפקידנו לדעת את גודל האחריות לבניית האישיות של ילדינו.

בנות צלפחד מיוחסות עד יוסף וחז"ל אומרים: "למשפחות מנשה בן יוסף – ללמדך שכשם שהיה יוסף מחבב את ארץ ישראל כך זרעו היה מחבבה", "א"ר לוי אמר לפניו (משה רבנו) רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת: 'ראו הביא לנו איש עברי וגו', ולא כפר אלא 'גנב גנבתי מארץ העברים', נקבר בארצו, מנין? שנא' 'ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם', את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים' והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו".

אבל זה לא רק יוסף אוהב הארץ הגדול, אלא גם מנשה נקרא מנשה, כי יוסף מזכיר לעצמו שהקב"ה במאורעות הרבים הטובים והפחות טובים השכיחו את בית אביו, ויוסף רוצה להיזכר שהוא איננו במקומו – 'ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי'.

אבל אהבת הארץ וחיבובה עד כדי מסירות נפש ניכרת באופן מיוחדת באביהן על שמו הן נקראות בנות צלפחד, מה גרם למותו של צלפחד? – 'אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת…", מה היה חטאו? נחלקו בכך חכמים והמסקנה: "ר' יהודה בן בתירה אומר עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש היה אם מי שאמר והיה העולם כיסה עליו ואתה מגלה עליו אלא מאין היה מן המעפילים היה שנאמר ויעפילו לעלות אל ראש ההר".

צלפחד, היה מאוהבי הארץ ומחוסר השלמתו עם הגזירה, מתוך רצון גדול להתקרב ('ותקרבנה'), היה ממוסרי הנפש על אהבת הארץ.

כדבריו הידועים של ר' צדוק הכהן: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי, ועל דבר זה ידוו וכו' כי העובר על דעת סופרים נקרא רשע (וממילא גם אדם שרק עבר על ד"ס, כבר הקב"ה אומר לו כביכול איני רוצה את לימוד התורה שלך ואת המצוות שלך), אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (פסחים פ"ו ב) כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא (כלומר אדם צריך לא להקשיב לכך ולרצות להתקרב אל ה' בכל מקרה), ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח אשר כבר האמינו בדברי משה ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו' אלא שהם חשבו שזה בכלל חוץ מצא…(וחשבו שהקב"ה אומר לא לעלות בכדי לבחון את מסירות נפשם הגדולה ואת רצונם העז לעלות בכל מקרה).

זהו שמו של צלפחד, צלף-חד, צלף הוא העז שבצמחים, יש בו עזות גדולה, כדברי הגמרא במסכת ביצה: "היינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות. ויש אומרים: אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים: אף צלף באילנות", ישראל הם עזים וזוהי תכונה טובה של עוצמת הרצון להתקרב לקב"ה, להעיז להבין דבר ה', לפרשו ולרצות לחיות על פיו.

צלפ-חד היה עז, בעזות של קדושה ואהבת הארץ, ובנותיו ממשיכות ובגבורה גדולה ולא פשוטה דורשות את חלקן בארץ ואף זוכות לדעת דברים שמשה רבנו לא ידע והקב"ה אומר עליהן – ' ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות! –  נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם"

מכוח החיבור של אהבת האמת ואהבת הארץ, העזות והצדיקות, שהופיעו ביוסף, שלא מתבייש להעיר לאחיו ולא נמנע מלספר את חלומותיו בגבורה, מכוח צלפחד אביהם, זוכות בנות צלפחד למעמד עליון, אשרי אנוש שהקב"ה אומר עליו, שהוא כן וישר – 'כן בנות צלפחד דוברות'.

בדורנו הוא זמן הגאולה, הוא זמן המיוחד לחוצפא של קדושה, לרצות ולהעיז לחלום, לדבר ולפעול לקידום התגלות ה' בעולם, לא להתבייש לבנות ולדרוש ריבונות בכל מרחבי ארצנו, לדרוש ולפעול לבניית ביהמ"ק, להשבת השופטים והמנהיגים כבראשונה.

כפי שכותב ר' צדוק בסוג של רוה"ק : "בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לזה (לפעול בעזות לעלייה לארץ והבאת הגאולה) ולכך אמר להם משה 'והיא לא תצלח', נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא שבכל מקום דרשו ז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא"

יהי רצון שנהיה עזים בקדושה ונביא את הגאולה במהרה בימינו.

 

כתבות נוספות באתר:

הרב גור

סוכות – קידוש כל החיים והמציאות

המשנה במסכת סוכה שואלת (ג ט) שואלת: "והיכן היו מנענעין?…", אך המשנה לא שואלת מניין שבכלל צריך לנענע, גם הגמרא לא שואלת

הרב גור

פרשת האזינו – ה' איתנו!

בפרשת וילך התורה מספרת לנו שמשה כותב את השירה ומלמדה את בני ישראל – "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה

הרב גור

פרשת וילך – יומו האחרון של משה רבנו

יומו האחרון של משה רבנו, הרבה ניתן ללמוד על דמותו הענקית, של משה איש האלוקים, מיומו האחרון וננסה להתבונן מעט בדברים: "וילך

הרב גור

פרשת נצבים – ראש השנה

אנו נמצאים בימים מיוחדים, ימי ההכנה לראש השנה. יום ראש השנה הוא יום גדול ואדיר, הוא הראש, ממנו הכול נקבע, ולכן יש

הרב גור

פרשת כי תבוא – להאמין בחייך!

בפרשת השבוע אנו קוראים את הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל

שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן