התורה פותחת את פרשת המחלוקת הגדולה של קורח ועדתו במילים: "וייקח קרח בן יצהר בן קהת…", והמדרש (במדב"ר ח, טז) מבאר:
"ד"א ויחלק / ויקבץ / וידבר / ויצו קרח אינו אומר, אלא 'ויקח', מה לקח?
– לא כלום לקח, אלא לבו נטלו אמר הכתוב: 'מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך'…"
במדרש מתבאר יסוד גדול וחשוב, שהלב של קורח הוא שלקח אותו. כלומר, כוונת המילים 'ויקח קרח' – היא שהלב של קורח לקח אותו. ועל כך יש לתהות, וכי יש כוח ללב לקחת? הלב יכול 'לחטוף' את האדם?
השאלה הגדולה שאדם צריך לזקק בתוך עצמו כל הזמן היא מי המוביל? מי המנהיג? מי המחליט?
האם הלב, התחושות והרגשות הם המובילים את מהלכי חייו, או שהמוח והמחשבה הם המובילים?
האם האדם עמל לרצות את מה שהקב"ה רוצה שהוא ירצה – עשה רצונך רצונו, תעשה ותפעל שהרצון שלך יהיה רצון ה', או שהאדם משעבד את המחשבות והאידאולוגיות לרצונו.
הסדר שהתורה מנחה אותנו הוא: "וידעת היום (שלב א – ידיעה), והשבות אל לבבך (שלב ב- השבה ורתימה של הלב)".
הלב, הרצון והחשק יכולים לקחת את האדם, לא לאפשר לו לחשוב ולהתבונן בדברים בצורה טובה ונכונה.
בפרשת ציצית שבה הסתיימה הפרשה הקודמת, נאמר שהציצית נועדה שכדי ש"ולא תתורו אחרי לבבם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" – הלב הוקדם לעין. זה לכאורה הפוך ממה שאמרו חז"ל: "עין רואה ולב חומד". אלא שהעין לא רואה ולא מעוררת את הלב לחמוד אם אין כבר בלב בסיס-רצון. אם אין בסיס בלב בלב אז העיניים לא ימשכו ולא יסתכלו ויתבוננו, והלב לא יתעורר עוד יותר לחמוד.
כשהלב לוקח את האדם, אז יש לאדם קושי גדול להצליח להתעלות מעל הלב שלוקח. על פי זה אפשר להסביר את הגמרא שעוסקת בפרשתנו: "פלת – שנעשו לו פלאות…אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה – אנת תלמידא, ואי מר רבה – אנת תלמידא. אמר לה: מאי אעביד, הואי בעצה, ואשתבעי לי בהדייהו: אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב חכי כל העדה כלם קדשים. אמרה ליה: תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי, אותבה על בבא, וסתרתה למזיה, כל דאתא חזיה, הדר. אדהכי והכי אבלעו להו". (תרגום וביאור: אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו: אמרה לו מה יצא לך מההשתתפות במחלוקת בין משה לקורח? אם משה יהיה הרב אתה תלמיד, ואם קורח יהיה הרב אתה תלמיד. אמר לה: מה אעשה, הייתי יחד איתם בעצה, ונשבעתי להם. אמרה לו: אני יודעת שכולם הם אנשים קדושים, אתה שב בבית ואציל אותך, מה עשתה נתנה לו יין לשתות, שיכרתו והרדימה אותו, ישבה על שער הבית וגילתה את שערותיה, כל מי שבא ראה אותה ומיד חזר לאחוריו מטעמי צניעות, וכך עבר הזמן ובינתיים נבלעו באדמה).
הסיפור ידוע אבל מדוע המדרש אומר שנעשו לו "פלאות"? דבר זה מובן לפי מה שאמרנו. הפלא הוא שאון הצליח להשתחרר מליבו, הצליח להימלט מהלב המטעה והלוקח.
לכן העצה היא לנקות את הלב כל הזמן, לא לחכות שהוא ייקח, אלא לטהר ולרומם את הלב בצורה יום יומית, כי אחרי שהלב לוקח צריך פלאות כדי לצאת מלקיחתו.
יהי רצון שנזכה להתקיימות התפילה: קדשנו במצוותיך, ותן חלקנו בתורתך וטהר ליבנו לעבדך באמת!