דבר תורה לפרשת בלק – בלי חללים

הדברים שאכתוב השבוע הם ע"פ דבריו של הרב אליעזר קשתיאל, אשר מילאו את חדרי לבבי עד שחשתי שאין לי אפשרות לכתוב דבר אחר.

הבקשה של בלק מבלעם היא – "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה…כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". אך לאחר מכן הבקשה משתנה ובלק מבקש לקב (אותיות בלק), במקום לאור – "הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה נא קבה לי אותו"; ולכה קבה לי את העם הזה"; "מה אקוב לא קבה א-ל"; "…לקוב אויביי לקחתיך והנה ברכת ברך…" ועוד.

על משמעות המילה לקוב כותב רש"י: "קבה לי – זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש", הנקיבה היא להגיע לשורש הדבר, נוקב ומפרש.

ומרחיב את הדבר הרש"ר הירש:

"כדרך שפירוש 'נקב' הוא: לעשות חור, כן פירוש 'קבה' הוא, כנראה: לקדוח חור עד שהחפץ ייעשה חלול, ולפיכך 'קב' הוא מידת נפח, שיעור המקום שגוף תופס בחלל, ולפיכך, אם פירוש 'נקב' הוא לפגוע בדברים' הרי זה פירוש 'קבה' להטיח בו דברים עד שייעשה חלול כולו, ליטול כל תוכנו…".

בלעם בעל העין הרעה, רוצה להראות שבעצם היסוד חלול, ריק, שעם ישראל אמנם נראה כמלא בערכים, באידאלים, בקדושה ובטהרה, אבל בעצם אם נתבונן לעומק נגלה שהכול חלול וחסר.

כך ניתן לבאר את הגמרא שמסבירה שהמומחיות של בלעם הייתה לזהות את הרגע בו ה' זועם, הרגע שעולה הקול – "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", אותו הרגע בו נראה שאין יסוד, שהכול חלול בפנים.

אך אצל עם ישראל הכול מלא, אין חללים, אותם הימים שבלעם רוצה לקלל את ישראל והוא מחפש את החללים, את הריקנות ואת החלל, הוא לא מוצא. "מה אקוב לא קבה א-ל?" – הוא מביט על הקצוות, על ה"ריקנים", שבישראל וגם הם מלאים מצוות וקדושה כרימון. הוא מביט לבתים הפרטיים, אולי שם מאחורי הדלת, שהאנשים משוחררים, והם בביתם, תתגלה האמת – אך 'מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל…". "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל"- הכול מלא קדושה, הכול מלא בטהרה.

מול עיננו בביהמ"ד בישיבת הר ברכה, מעל ארון הקודש, בולטות אותיות של זהב -'בכל דרכיך דעהו' – כדברי הרב קוק זצ"ל:

"מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקודש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו. הדינים, דיני תורת אלוקים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. הקודש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות. יש נטיפות של קדש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה. לא כן בישראל. "בכל דרכיך דעהו", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת. כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל"

אין לנו חללים, ריקנים, הכול נובע מתורת ה'.

המשפטים המדריכים את כל אורחות החיים, ממלאים את כל חיינו בקדושה, ובחיבור אל ה'. לכן ר' יהודה בן בבא מסר נפשו שיהיו דיינים סמוכים, כי עניינה של הסמיכה שהדיין היושב ומדריך את המציאות העכשווית מחובר עד משה רבנו בסיני, וכך כותב הרב קוק זצ"ל:

"על כן המשפטים הם קודש קודשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלוקים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו. והרשעה היונית הסורית הרגישה בחוש העיוור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ור' יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה".

חז"ל מעידים שכאשר תפסו הרומאים את ר' יהודה בן בבא הם לא הסתפקו בהריגתו אלא התעללו בו – 'עד שנעצו בו שלוש מאות לונביאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו ככברה', מה העניין? ניתן לומר שבחמתם רצו להראות שיש גם בתורה חללים.

כשבלעם לא מצליח לחשוף את הריק והחסר בישראל, הוא פונה להראות זאת דרך פיתוי ישראל לחטוא עם בנות מואב, מה שיוכיח את הריקנות הפנימית. ואכן יש מי שמתפתה. אלא שפנחס רוצה להראות שהחלולים לא שייכים למחננו ואין להם מקום, והביטויים שהתורה משתמשת מחזירים אותנו מיד לסוגיית הנקיבה – "ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל…' – מלחמה בחלולים, מלחמה ביוצרים חללים בעם ישראל.

עם ישראל הוא העם המלא, כפי שאנו מכונים בתפילת אב הרחמים – עם עמוסים. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" – ומבאר רש"י: 'שהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין, לא ישכב בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו כיצד קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום בא מחנה וגייס להזיקם הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים" – עם ישראל הוא העם המלא, וסופו של הנביא בחיצוניותו, וקוסם בפנימיותו, הוא ליפול חלל-חלול: "ודם חללים ישתה" – נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים וייהרג בלעם עמהם שנאמר: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם".

יהי רצון שנזכה שכל חיינו יהיו מדובקים ביראתו יתברך!

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה.
למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע.

הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.