דבר תורה לפרשת אמור – חיים של קידוש ה'

 

בפרשתנו אנו נפגשים עם המצווה הגדולה של קידוש השם: "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה', ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה'".

מפסוקים אלה יוצא ששמירת כל המצוות מהווה קידוש השם, ומעבר על אחת ממצוות ה' היא חילול השם. חז"ל דורשים שיש כאן ציווי מיוחד, מעבר לפשט הפסוקים, שאם כופים את האדם לעבור על אחת ממצוות ה', והדבר נעשה בפרהסיה ("בתוך בני ישראל"), האדם מחויב למסור את נפשו ולא לחלל שם שמים. לימוד זה נלמד מהכפילות בפסוק: "ולא תחללו את שם קודשי…. ונקדשתי בתוך בני ישראל", ללמדנו שכאשר האדם ניצב בתוך בני ישראל, דהיינו בציבור, יש כלפיו ציווי מיוחד למסור את הנפש.

מצוות קידוש השם איננה עוד אחת מתרי"ג המצוות אלא היא מגמתו הכללית של עם ישראל, שנוצר בעולם כדי לקדש שם שמים: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"; "אתם עדיי ואני א-ל". ולכן זו איננה מצווה פרטית אלא מצווה כללית המתקיימת בציבור. כל תהליכי ההיסטוריה הישראלית מכוונים לקידוש השם, כפי שמדוייק בפסוקים בפרשתנו, "המוציא אתכם מארץ מצרים", וכפירוש רש"י במקום "על מנת כן". כלומר כל מטרת יציאת מצרים ויצירתנו כעם היא על מנת לקדש שם שמים.

צריך לשים לב שאין אומרים 'קידוש ה", אלא "קידוש השם", כפי שמדויק בפסוק "ולא תחללו את שם קדשי". שהרי ה' בעצמותו נעלה מכל השפעה אנושית-היסטורית, ותפקידנו הוא לגלות את שמו/הופעתו של הקב"ה בעולם, כפי שכתוב בפסוקים המתארים את פרקי הגלות והגאולה של עם ישראל (יחזקאל לו): "ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות כדרגם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". אין כוונת הנביא שישראל נוהגים בצורה בזויה בגלות ובכך מתחלל שם שמים, אלא הכוונה היא שעצם מציאות ישראל בחלות היא חילול השם, שהרי שמו של הקב"ה מתגלה בעולם באופן שלם כק כאשר עם האלו-ה נמצא בארץ האלו-ה (כדברי הכוזרי, מאמר ב', פס' ח).

וממשיך הנביא: "ואחמול על שם קודשי אשר חיללהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה… וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חיללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה'… בהיקדשי בכם לעיניהם". וכיצד יהיה הדבר הגדול הזה? באיזה אופן יופיע קידוש השם לעיני כל הגוים? "ולקחתי אתכם מן הגוים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם". כלומר, השלב הראשון בקידוש השם הוא קיבוץ הגלויות, חזרת ישראל לארצו. אבל הדברים ממשיכים: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם… ונתתי לכם לב חדשה ורוח חדשה אתן בקרבכם… ואת רוחי אתן בקרבכם והעשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתכם, וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם ואני אהיה לכם לאלוקים…".

והפסוקים ממשיכים ומתארים את השפע שיהיה בארץ "והרבתי את פרי העץ ותנובת השדה, למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים"; את הבניין העצום שיהיה בארץ, "והושבתי את הערים ונבנו החרבות… ואמרו הארץ הלזו הנשמה (השוממה) הייתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו, וידעו הגוים אשר סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה אני ה' דיברתי ועשיתי". בנוסף יהיה ריבוי גדול של המון אדם "ארבה אותם כצאת אדם, כצאן קדשים, כצאן ירושלם במועדיה, כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן כדם וידעו כי אני ה'".

כל הדבר הגדול והעליון הזה הולך ומופיע בדורנו, ואנו מצווים להצטרף למהלך הגדול של קידוש השם.

אחד מגדולי מקדשי ה' בכל הדורות הוא רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), תלמידו של רבי עקיבא שהוצא להורג על קידוש שם שמים, והדבר רמוז בשמו שמעון שהוא מלשון 'שם', כדברי המשנה (שבת) שהכותב 'שמ' משמעון חייב חטאת על איסור כתיבה בשבת, שהרי עיקרו של השם שמעון הוא 'שם'.

רבי שמעון בר יוחאי גילה את האור הגדול המסתתר בעם ישראל ובתורת ישראל , ובכך האיר את שם ה' בעולם. וזכר לאותו האור הגדול יש שנהגו להדליק מדורות ויש שנהגו להדליק נרות, ויש שנהגו להאיר את העולם בתורתו של רשב"י.

כשרבי עקיבא מגיע לרגע הנורא בו הוא צריך למסור את נפשו הוא אומר "כל ימי הצטערתי על מקרא זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך'- בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך". מה כוונתו של רבי עקיבא? האם המתין כל ימיו למות? נראה לומר שלא זו הייתה כוונתו, אלא הוא התכוון שכל ימיו הוא חי בתודעה שכל החיים שלו הם לשם שמים, לקידוש שמו, והאידיאל והערך של קידוש שם שמים גדול הרבה מעבר לחייו.

לרמה הזו אנו נדרשים בדורנו, דור קידוש ה' הגדול.

כשרועי קליין הי"ד החליט בשבריר שניה לזנק על הרימון, זה היה כתוצאה מכך שחי בתודעה של קידוש השם. כאנשי גוש עציון שמסרו נפשם במלחמה על הארץ הם היו מודעים לכך שהם עלולים לקפד את חיהם, כפי שמתאר הסופר שאול רז ז"ל את הימים לפני נפילתם של אותם הגיבורים: "הושלחו האורות מידי ערב בלבבות, והלכות 'קידוש השם' באו ללמד את העמידה ולהדוף מבוכה. הוצב סולם הקדושה בחברה ובני תעוזה החלו לטפס בו. כאותה משכוכית (איל) בראש העדר הוביל יוסף דמסט בבטחה: 'כל ישראל מצווים על קידוש ה", לא כל שכן חיילים בקו הראשון, שבעמידתם תלויה עמידת המדינה… הלכה רשתו של יוסף ונתפרשה, עד שהקיפה את הגוש כולו. השיעור בהלכות 'קידוש השם' ניתן גם במשואות יצחק וגם בעין צורים… בגשם ובכפור היה קושר את מעילו הצבאי בחבל או בחבורה, תולה את הסטן על כתפו, ממלא את תרמיל הרועה בספרים ויוצא לדרך…".

כשכל החיים הם בתודעה של קידוש השם, אז כל החיים הופכים לקדושים ועליונים. יהי רצון שנזכה לכך.

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה. למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע. הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.