דבר תורה לפרשות תזריע מצורע- בין גוף לנפש

בשנים האחרונות המדע חשף יותר את יחסי הגומלין בין גוף לנפש.

התברר, שככל שהמצב הנפשי של האדם ירוד לאורך זמן, כדוגמת: לחץ, ייאוש, דיכאון וכו' – כך מצבו הבריאותי יפגע. וכן להפך, בריאות גופנית משפיעה ישירות על מצב רוחו של האדם. לדוגמא,  בכדי להוציא אדם מדיכאון כרוני, הרפואה מטפלת באמצעות תרופות הגורמות לשחרור חומרים כימים במוח ובכך משתפר מצבו הנפשי של האדם. כדוגמת, אנדרופין המשתחרר באופן טבעי למשל לאחר ספורט. זו בין היתר הסיבה להתמכרות האדם לאלכוהול וסמים, הנותנים הרגשה נפשית טובה תוך זמן קצר.

בפרשות שנקרא השבת, תזריע ומצורע, התורה מלמדת אותנו פן נוסף בין גוף ורוח, בין מעשי האדם לבין מדרגתו הרוחנית. רמה מוסרית מקולקלת תטיל על גוף אדם נגעים וצרעת, וכך נאמר בגמרא: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע". יתרה מזו, לא רק הגוף נושא בתוצאות הלקות הרוחנית, אלא גם הבגדים והבתים (!). גם קניין האדם לא מתחמק מלשאת בתוצאות מעשי בעליו.

יוצא שסדר הפעולות הוא כזה: האדם עושה מעשה (מדבר לשון הרע באמצעות פיו) – בכך עולמו הרוחני מתקלקל – ואז גופו לוקה בצרעת. מכאן ניתן ללמוד שמעשי האדם הנראים כלפי חוץ כפעולות גשמיות- טכניות, למעשה, הם פועלים בעולמות רוחניים.

לא בכדי, חכמי המוסר כתבו כי בידינו ובמעשנו – להתקדש או חלילה לקלקל, הכל צפוי והרשות נתונה.

ומסכם זאת יפה הרש"ר הירש:

" והיה בעור בשרו – נראה בהחלט, שנגע איננו מציין מצב רגיל של מחלה, אלא מחלה הבאה כתוצאה מגזרה אלקית מיוחדת, אצבע אלקים נגעה בו – פרט לנגעי רוחות, לנגעי כשפים. צרעת מורה על ריקבון פנימי הפורץ כלפי חוץ, ואילו "נגע" מורה על מכה הבאה מן החוץ, ונמצינו למדים מצירוף לשון "נגע צרעת" אין צרעת מטמאת, אלא אם כן היא מתגלה כ"נגע", כגזירה אלקית מיוחדת, ואין נגע מטמא, אלא אם כן הוא צרעת, רקבון פנימי הפורץ ומתגלה בעור החיצוני…".

כלומר, הפסוק משלב שני שמות הפועלים בכיוונים הפוכים – 'נגע צרעת':

  • צרעת – פועלת מבפנים אל החוץ, מחלה פנימית הקיימת בתוך גוף האדם מתפרצת החוצה אל הצד הגלוי.
  • נגע – פועל מהחוץ אל הפנים, אדם מקבל מכה חיצונית המשפיעה על גופו.

ומסביר הרש"ר, כי זהו החידוש בנגע הצרעת. המכה החיצונית הבאה על האדם נובעת מהגזרה האלוקית המעידה כי קיים ריקבון מוסרי פנימי המתבטא בצרעת.

נקודה למחשבה

בימינו, לא קיימת הצרעת המקראית, ואין לנו גם כהנים המוסמכים להבחין. אולם, קיימת שאלה מהותית: במידה והייתה לנו האפשרות להשיב את הגלגל לקדמותו – האם היינו שמחים בכך?

מצד אחד, אנו חיים בעולם בו הרוב הוא 'און-ליין', ההתקדמות הטכנולוגיות מאפשרת לנו לברר ולשלוח ולקבל מסרים בו במקום, ולכאורה מה היה גרוע מלקבל אותות כנגעים על מצבנו הרוחני?

אך מצד שני, היתרון הוא גם לכאורה חיסרון. הנגעים מודיעים לעיני כל על מצבנו הרוחני הפגום. הכהן היה מוציא את המצורע מחוץ למחנה, ואם הבית נגוע אז הרכוש היה מוצא את דרכו לחצר.

מה עוד שבימינו, התרבות הכללית 'דוגלת' בבחירה חופשית ללא כפייה (אך עושה ההפך…), והדבר מחלחל גם אל תוך הקודש פנימה. הקו הכללי הוא לשוב בתשובה מאהבה, ולא מהפחדות של עונשים שבעצם כופים על האדם.

  • האם קבלת נגעים תקדם את עולם התשובה או תגרום לסלידה?
  • מה אתם הייתם מעדיפים?

נראה שהקושי במתן תשובה מוחלטת יכול לתרץ מדוע לא קיימים בימינו אותם נגעים.

יהי רצון שנזכה לשמור על עולמנו הרוחני, גם מבלי אותות כאלו או אחרים.

שבת שלום

אודות הרב יוגב כהן

הרב יוגב כהן, ר"מ בישיבה. בוגר הישיבה, ובעל הסמכה לרבנות אזורית. מלמד תוכנית מהר"ל בישיבה. הוציא במסגרת מכון הר ברכה את פרי בכוריו 'תחת כנפי השכינה' המבאר את המהלך האמוני של מגילת רות. לימד וניהל את תלמוד התורה בישוב, וריכז את הוצאת ספרי ההיסטוריה של המכון לחינוך הממלכתי- דתי.