פרשת ויקרא ופורים – הקרבת השכל וההגיון

השבת אנו מתחילים את ספר ויקרא, העוסק (בחלקו הגדול) בעבודת הכהנים במשכן, כשמרכזה ניצבת עבודת הקורבנות. בנוסף, אנו נמצאים בפרשת ההכנה לקראת פורים, שבת זכור, בה אנו קוראים על עמלק, ובשל כך נקרא בהפטרה שאול ואגג, שגם שם מופיע עניין הקורבנות. וננסה לראות את הקשר שבין מצוות מחיית עמלק, לבין הקרבת הקורבנות.

שאול מכה את עמלק אך חומל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. שאול לא רצה לקחת, חלילה, את השלל לעצמו, אלא כפי שאומר שאול לשמואל: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח לה' אלוקיך…".

למרות הרצון הטוב, תגובתו של שמואל, על פי ה', חריפה מאוד: "ולמה לא שמעת בקול ה', ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה". שאול, שיודע את כוונות ליבו הטובות, אומר "שמעתי בקול ה'…", ואז מסביר שמואל את דבריו ואומר את המשפטים הידועים "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים…".

כאן מתגלה היסוד של כל הקורבנות: המוכנות להקריב את מחשבות האדם, רצונותיו, חלומותיו ומעשיו, והמרתם ברצון ה'. זוהי ההקרבה הגדולה. חוסר ההיגיון שבלקיחת בהמה ושרפתה, שנידון הרבה בפרשנים, הוא היסוד העמוק של הקורבנות – לשמוע בקול ה'!

אם היה להקרבת הקורבנות הסבר וביאור, היה זה מקטין את משמעות הקורבן שהאדם נדרש לתת מעצמו. לעשות מעשים הגיוניים, שניתן להבין ולהסביר את עשייתם ונחיצותם, דורש התמסרות על לא הקרבה. לעשות דבר שהוא לכאורה חסר הגיון הוא להקריב את הדבר היקר ביותר שיש באדם, את השכל וההגיון.

גם מצוות מחיית זכר עמלק דורשת להקריב את אותו הקורבן. הגזענות והריגת כל נשמה: טף, נשים, קשישים ובהמות, הינה דבר המנוגד למוסר הטבעי של האדם. לכן, מחוברת פרשת הקורבנות עם מחיית זכר עמלק.

גם בחג הפורים, הקרב ובא, אנו נדרשים להסיר את הדעת וההגיון. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע…". כנגד הטירוף המוחלט שהתגלה בדמותו של המן הרע, ושותפו, אחשוורוש: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", אנו נדרשים לגלות את קומת מסירות הנפש, את קומת הקורבן שלמעלה מהדעת, את הקומה האמיתית שמהווה בסיס לכל הדברים המודעים שאנו עושים בעבודת ה', את קומת הרצון הפנימי, את קומת הלב. רחמנא ליבא בעיי.

כך ניתן להסביר את מאמר חז"ל, מיסודות חג הפורים, "גדולה הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים ונביאות שנתנבאו להם לישראל". כל הנביאים והנביאות דיברו על הדעת והמוסר של ישראל, אבל הטירוף העמלקי, סכנת ההשמדה שהייתה למעלה מכל הגיון ודעת, האירה בתוך ישראל את נקודת הרצון היותר פנימית. ואז זכינו לקבל את התורה באופן שלא זכינו לקבלה בכל הדורות- לקבלה ברצון עמוק. "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש". וזו עבודתנו בפורים, להסיר את כל המחשבות ההגיוניות ולהתמלא ברצון עצום להקריב את כל חיינו לה'.

אולי כך ניתן להסביר את דברי הגמרא "קם רבה, שחטיה לרבי זירא" (אין לנסות בבית). פורים שמח!

 

 

אודות הרב זאב סולטנוביץ