פרשת תצוה – השמן והחוכמה

שמן זית

העבודה הראשונה שמוזכרת בתורה, בנוגע למשכן, היא העלאת נר התמיד, והדבר הראשון שמוזכר בתוך עבודה זו הוא לקיחת השמן המובחר: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

נראה שעניינה של עבודה זו מרמז על כל עניין המשכן בפרט, ועבודת ישראל בכלל. מגמת עם ישראל היא להביא אור לעולם. המקדש מכונה 'אורו של עולם', שכן מגמתו היא להפיג את החשכה המצויה- את החושך שעופף את הכל (עוד טרם בריאת העולם)- ולהביא את אור ה' לכל מחשכי הארץ. כך למשל אנו רואים בברית בין הבתרים, שישנה אימה וחשיכה גדולה, ובתוך אלה עובר לפתע תנור עשן ולפיד אש, ואז נחתמת הברית עם אברהם אבינו, אביהם של ישראל.

ננסה היום להתבונן מעט בפסוק הפותח את פרשתנו, על מנת ללמוד באיזה אופן מאירים, ובמה תלויה ההארה.

התורה מצווה על שמן זית זך, כתית. השמן מכוון לחוכמה, וכמדומה שיש כאן אמירה יסודית שהארת העולם תבוא מהארת הדעת. תיקון העולם תלוי בכך שנעמיד את התפיסות הנכונות, הערכים המדויקים, והאידיאלים המכוונים, על תילם.

ללא טהרת הבית לא יוכל העולם לעלות על מסלול. יש החושבים שתיקון העולם תלוי במידות הטובות, בהעמדת הנימוסים היפים במקומם. כמדומה שהעמדת השמן כראשון במעלה מכוונת אותנו לכך שהדבר היסודי, ממנו הכל יבנה, הוא התפיסות, העמדות, האידיאלים והמחשבות.

באמצעות רעיון זה מסביר מרן הרב קוק זצ"ל את ההבדל גישתו לבין תנועת המוסר של ר' ישראל סלנט, שתנועת המוסר עובדת על המידות דרך הרגש, ואילו לדעתו של מרן הרב זצ"ל עבודת המידות צריכה להיעשות דרך הדעת והמחשבה.

"מובן הדבר שאי אפשר לברר ולהעיר ומכש"כ להשיג כ"א בהקדמת קנין הגירסא במקצועות השייכים לזה ואח"כ העומק והעיון. אבל הדבר קל מאד לכל מי שירצה באמת ליחד זמן לזה להרים קרן ביראת ה', ויותר מהכל מסוגלים לזה חכמי ישראל באה"ק, אם רק יקבע סדר ליחד זמן ג"כ לחלק העיקרי הלזה שבתורה. ובזאת תביעתי חלוקה מתביעתם של תלמידי הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל,ש הם תובעים את חלק ההתרגשות הבא מצד המוסר לפעמים, שאמנם לפעמים הוא דבר טוב, אבל רק כערך תפילה שהיא חיי שעה ושפיכת הנפש. והתולדה היוצא מזה מפני ששמים עינם רק בהעמקה ההתרגשיית ע"כ אינם מרחיבים כ"כ ידיעותיהם בבקיאות וחריפות בדרך לימוד ושינון, ומתוך כך הם עומדים על מעמד יראת העונש הנמוכה, ואינם מהירים להתרומם ליראת הרוממות ואהבת ה' יתברך ותורתו בנועם וערבות פנימית שכלית. ע"כ כרוכה בהרבה פעמים עם הדרכתם מורך לב ועצבות ויתר דברים המעיקים על כוחות הגוף והנפש…"

זך כתית

לגדולתה של המחשבה חשוב שהשמן יהיה זך (ללא שמרים), שדווקא בגלל שהכל משתלשל מהדעת, מההבנה, הרי שכל שינוי קל בדעות משפיע השפעה כבירה על כל העניינים. עוד מצווה התורה שהשמן יהיה כתית (מהטיפה הראשונה). כידוע הדעת בנויה מהנחות יסוד ראשוניות, שעל גביהם הולכת המחשבה ומשתלשלת. התורה מצווה שנזקק ונאיר את המחשבה החל מהנחות היסוד הבסיסיות ביותר (כתית), ולא נבנה את הדעת שלנו על הנחות יסוד חיצוניות.

לא לחינם נמשלה החוכמה והדעת הבהירה לשמן הזוקק להוצאתו עמל ועבודה, כתישה ולחיצה. גם החוכמה דורשת להוצאתה עמל, מאמץ ועבודה רבה.  אך לאחר העמל הגדול יוצאת החוכמה מזוככת ומאירה, והאדם יכול לפעול לאורה, כפי שאומר דוד המלך: "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי"; "כי נר מצווה ותורה אור".

פשט סוף הפסוק הפותח את פרשתנו, "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", כפי שכותב אונקלוס, הוא שהנר ידלק באופן תמידי.  כלומר, כדי לשמור כל הזמן על טהרת הדעת יש צורך להעלות, להתאמץ, להתייגע, להאיר, באופן תמידי. בכל זמן וזמן עלולות הדעות להשתבש, להיות מושפעות, להתעוות, אם לא נשקיע מאמץ תמידי להעלות את הנר.

רש"י מביא על פסוק זה, בשם חז"ל (שבת כא ע"א): "מדליק עד שתהה שלהבת עולה מאליה". בדברי חז"ל אלה יש הכוונה נוספת, שמעבר לעבודתו של האדם, אחרי העמל והיגיעה, זוכים להגיע לנקודה שממנה הדברים מאירים באופן טבעי. אחד הסימנים המובהקים לדעות ישרות הוא שאחרי שהדעה הוסברה כראוי, היא מתיישבת על לב השומעים ללא פקפוק.

עבודת ה' בכללה מתחילה בעמל גדול, אבל סופה הוא מתנת שמים (כפי שכותב הרמח"ל במידת הקדושה, שתחילתה עבודה וסופה מתנה). בתחילה צריך מאמץ כדי להאיר את העולם בדעות הנכונות, אולם לאחר המאמץ הולכת הדעת ומתרבה ומתפשטת מאליה.

יהי רצון שנזכה ללבן את המחשבות ואת הדעות ללא השפעה חיצונית, ובזכות כך להאיר את העולם כולו באור ה'.

אודות הרב זאב סולטנוביץ