הישרדות יהודית – האתגר – מתוך 'בינה לעיתים'

סיכום העידן

כאשר אנו מתבוננים במהלך תולדות ישראל עלינו להתייחס לנקודה מפליאה ביותר. ימי הביניים, ביחוד באירופה הנוצרית, היו זמן קשה מאד ליהודים. אמנם, מדי פעם היו הפוגות של כמה עשרות שנים בפרעות, אבל מכיוון שאירופה היתה מוכת בערות, קנאות, סכסוכים בין שבטים ועמים, מוכת מחלות וצרות מכל סוג שהוא, הרי בסביבה איומה כל כך, לפי כל הגיון היסטורי ואנושי לא היה סיכוי הישרדות למיעוט יהודי קטן, נרדף, שנוא, שונה ובלתי-מובן מכל בחינה. שבטים גדולים יותר לא שרדו את הקושי האובייקטיבי של התקופה. אופי היחסים שבין בני האדם בכל הרמות – בין אנשים פשוטים – איכרים ברובם העצום, בין בעלי שלטון וכמרים – היה יחס של בוגדנות, רציחות וגסות רוח. ובכל זאת, מיעוט ללא עורף טריטוריאלי, מדיני וצבאי, הצליח לשרוד. ולא רק שהצליח לשרוד בשולי ההוויה האירופית, אלא היה במרכז המלחמות והויכוחים, בין אם היו אלה ויכוחים דתיים בין פלגים שונים, בין אם ויכוחים מדיניים בין-שבטיים, בין אם היו אלה ויכוחים ותהיות על מגיפות ומחלות שפקדו מעת לעת את עמי אירופה. תמיד היהודים היו במרכז. הם היו גם במרכז העשיה התרבותית והרוחנית של אירופה. הם היו המתווכים בין הזמן הקדום, התרבות ההלניסטית-רומית, לבין אירופה החדשה האנאלפאביתית. הם היו המתווכים בין המזרח המעודן-התרבותי עם יצירתו הגדולה בשירה, באמנות, במלאכה, במסחר ובפילוסופיה, לבין אירופה הנוצרית גסת הרוח והקנאית. הם היו המתווכים בין דת הייחוד הטהורה לבין האלילות הפגאנית האירופית.

השאלה שנשאלת היא באיזה כוח שרדה העדה היהודית? מה עוד שההישרדות הזו מלווה בתופעה מופלאה של פריחה רוחנית יוצאת מן הכלל. שני הנתונים האלה: עצם ההישרדות הפיזית של העם, והפריחה הרוחנית, נדמים כשני נתונים שונים ואפילו מנוגדים המעצימים את הקושי. אבל, לאמיתו של דבר, לא יכלה העדה היהודית לשרוד אלא על ידי יכולתה לנצל את אוצרות הרוח המופלאים שבנפש. בתחום ההלכה זהו זמנם של רש"י, רמב"ם, רמב"ן ובעלי התוספות. יצירה מגוונת שתובעת חריפות, זיכרון, שקידה, כושר השוואה ודיאלוג מתמיד בין בתי המדרש השונים.

בתחום הפיוט אנו זוכים לפיוטים נשגבים שחלקם נכנסו לתוך הקינות והסליחות ולמחזורים של הימים הנוראים. אלו פיוטים מלאי רגש, בעלי מקצב פנימי, מלאי חריפות לשונית ויצירה לשונית. שורשי השפה העברית הם כחומר ביד היוצר בידי פייטני אשכנז ומשוררי ספרד.

בתחום החסידות והקבלה: יכולת רוחנית לחבר ספרים, לעסוק בעניינים הדקים מן הדקים שברוח. רמזים ושמות קדושים, מערכות של עולמות, ספירות וכוחות נפשיים וקוסמיים.

פריחה זו נמשכה לא רק דור אחד אלא מאות שנים. מאות שנים של שחיטות, גירוש, השפלה, ובאותן השנים עצמן, פריחה שכזו. פריחה שכאילו איננה תלויה במאורעות. כוח יצירה גדול שנבע מכוח האמונה, הדבקות המוחלטת ללא סייג ביהדות על צדדיה השונים: ביהדות ההלכתית, ביהדות של מדרש ואגדה, של קבלה, של תפילה, ביהדות של התקהלות בבית הכנסת, של ניגון ושל תקוה. לא בכדי היתה האמונה שהתגלתה בימים ההם סמל ומופת לדורות הבאים. עובדות מחרידות, בלתי-ניתנות לתיאור, סיפורים של מוות על קידוש ה', שנעשו בכוח גדול של אמונה.

הגלות, דווקא בגילוייה הנוראיים והאכזריים ביותר, הציבה בפני העם היהודי אתגר-קושיה: ימי שיבתנו בארץ ישראל, בעת בית המקדש הראשון ולאחר הפסקה קצרה בבית המקדש השני, כחברה רגילה יחסית, לוו בתהיה: האם באמת שונה גורלו ואופיו של העם היהודי מן העמים שמסביב, קטנים וגדולים? האם שונה עם ה' בפועל משאר העמים ביכולתו להתמודד עם המציאות? שאלה זו נשאלה ולא היה לה פתרון, מפני שבסך הכל, באופן כזה או אחר, תנאי הקיום היו דומים לאלה של כל עם שיושב בארצו. וכפי שבכל העמים היו נדידות של אחוזים מספר מארצותיהם לארצות האחרות, כך גם בישראל היו קהילות שונות במקומות אחרים. אבל בסך הכל העם ישב בארצו וניהל את חייו בעצמאות ממלכתית. ואם היתה השתלטות של אחת האומות הגדולות, הרי שכך קרה גם לאחרים.

הגלות הציבה את הקושיה הזו במלוא חריפותה. נטולי קרקע, נטולי מדינה וצבא, מפוזרים ומפורדים, אינם רוב בשום מקום. האם יוכלו לשרוד? קושיה זו התעצמה ביותר בימי הביניים, כאשר לא היה שום מוצא. לא היה לאן לברוח. אי אפשר היה לברוח. אפשר היה להיות מגורש, אך ללא מקום לברוח אליו. זוהי אחת הטרגדיות הקשות ביותר, מפני שהמקומות הסמוכים דמו מאד בתנאיהם למקום ממנו גורשו. בימי הביניים, נוכח הפלא שבהישרדות הזו, נוכח הפלא שבעוצמה הרוחנית הבלתי-אפשרית, יכולת ההשתקמות תוך שנים ספורות לאחר שחיטות איומות, גירושים אכזריים, אונס ושוד – בתנאים בלתי אפשריים אלה התקבלה התשובה: העם הזה אכן שונה! גורלו שונה! ומנגד עלתה תמיהה: אם כן, מה הם היהודים? כיצד הם מצליחים לשרוד? משפחות ספורות ששרדו מהטבח הקודם, זזו למקום אחר, הביאו עימם את הספרים הקדושים, ודי היה בכמה בתים, כדי שתתהווה קהילה ויהיה בית מדרש.

אז, בימי הביניים נוצר הדימוי המיסטי של "היהודי הנודד" אותו אי אפשר להרוג. דימוי מיסטי שמהלך אימה על העמים הגדולים. דמות המכשף בפולקלור האירופי נגזרה מדמותו של היהודי: אדם בעל זקן, כובע ארוך עם קצה מחודד שיושב ליד ספר גדול – ספר כשפים. כנס מכשפים ומכשפות היה נקרא "שבת". וכל כך למה? לא מפני שהיהודים ניסו להפחיד מישהו, אלא מפני שהיו כל כך שונים וכל כך מיוחדים, כל כך בלתי-רגילים, לא ניתנים להבנה ולהסבר. מהו הכוח הזה? אז, בימי הביניים, כבר במאה השלוש-עשרה, עלתה המחשבה שכוחו של המכשף בספר הכשפים שלו בו הוא קורא את כשפיו. "ספר הכשפים" של היהודים זהו התלמוד. הם יושבים סביב התלמוד ולומדים ממנו על כן יש לשרפו. בגזירת מלך צרפת באמצע המאה השלוש-עשרה, שנת ה'ד', פרצו חיילים לבתי כנסת ולבתי מדרש בכל קהילות אשכנז וצרפת ואספו את כל העותקים של התלמוד. עשרות עגלות טעונות כתבי-יד הובאו לפריס ונשרפו בכיכר המרכזית. מאז כמעט שלא שרדו כתבי-יד של התלמוד הבבלי. אולי, חשבו, אם ישמידו את ספר הכשפים יפוג גם הכישוף עצמו? לא כך היה.

בתוך ההוויה היהודית נוצרה מעין שניות, דיכוטומיה רוחנית. היהודי היה חי חיים כפשוטם: צריך להתפרנס, לגדל ילדים, לבנות בית, לדאוג שהאוכל יהיה כשר, שהשבת תהיה שבת וכו', שהקהילה תתפקד. אבל זהו רק צד אחד של החיים. הצד השני היה חיי הרוח. בפעם היחידה בהיסטוריה האנושית הקיפו חיי הרוח את מרבית אנשי הקהילה. אנשי רוח, בדרך כלל, הם מיעוט מבוטל מבחינה מספרית. היתה מהפכה, שעד היום מהווה דגם שאי אפשר להשיגו. כל יהודי, באידיאל, צריך להיות תלמיד חכם, מעמיק, מזדהה לחלוטין ובשלמות עם יהדותו, וחי אותה ובה בעיקר. החיוניות הזו, הענין שהוא לא רק לצורך פסיקת הלכה, לצורך הסקת מסקנה מעשית, הוא הניסיון לטבול רובו וכולו בתוך משהו אחר. התקופה הזו יוצרת את הפלפול, שמתרחק מאד מפסיקת ההלכה. מה יש בו בפלפול? הוא מספק חוויה אסטטית[1]. זו אמנות של סברה, של מילים. יהודים הישובים סביב הנר הדולק באיזה בית כנסת באמצע המדבר האנושי שבאירופה, אינם יודעים היכן הם, ואין זה חשוב היכן הם נמצאים. הם שקועים בחיים אחרים לגמרי. מתפלפלים, מתלהבים, סביב ספר, שלנכרים תמיד נראה ככישוף או כשיגעון. איש לא הבין את התאווה הזו, ההתרגשות, ההתלהבות מהעיסוק בדברים הללו, שכבר אז נחשבו לישנים נושנים. דברי התנאים והאמוראים היו בני אלף שנה. יתכן שבקרב הנוצרים נזיר מסוים שיודע לקרוא עוסק בעניינים ישנים כאלה, אבל הוא יחיד ומיוחד. כאן, לעומת זאת, מדובר בחיי קהילה שמבוססים על העיסוק הזה. וצריך להבין זאת: מובן שלא כולם היו תלמידי חכמים גדולים, אבל חיי הקהילה היו סביב העיסוק הזה. גם יהודי פשוט שלא הצליח להיות תלמיד חכם גדול, כשהבין חידוד תורני, איזה רמז או גימטריה, השתנה לגמרי. זו היתה פיסת חיים שונה בתכלית מן המציאות שבחוץ. אלו היו חיים שונים בתכלית מהבעיות "הבוערות", לפעמים תרתי משמע, שציפו ליהודי עם שחר, ועם לכתו לישון על מיטתו בחשיכה. אלו החיים האלטרנטיביים – היכולת המופלאה לחיות מציאות אחרת. היום היינו מכנים זאת: חיים וירטואליים. ניסיון להכנס למימד אחר לגמרי. ואכן זה נכון. איש מן היהודים האלה לא היה בארץ ישראל, במקום בו חוברו המשנה והמדרשים, ולא בבבל שם התחבר התלמוד הבבלי, ולא ראה לנגד עיניו את החכמים. הוא דמיין לעצמו מציאות אחרת וחי בה. זו מציאות שמחד היא דימיונית, ומאידך, עוצמתה חיונית יותר מן המציאות הרגילה. היסוד ליצירה הזאת, למציאות הזו, היתה האמונה, שלא ניתן היה לערערה. גם אותם יהודים שנשברו ולעיתים נכנעו לקנאים הנוצריים או המוסלמיים, לו רק היתה ניתנת להם הזדמנות היו חוזרים לדת אבותיהם. לא תמיד ניתנה ההזדמנות.

דגם החיים הזה של ימי הביניים היה הדגם המופתי אחר כך, על ידו ציירו לעצמם יהודים במקומות אחרים, בתנאים שונים, איך צריך לחיות את המציאות.

דא עקא, שיש גם חסרון נורא. החיסרון בכך שחיי הרוח האינטנסיביים הנפלאים האלה, אין להם מציאות ממשית כדי שיחולו עליה, והם נותרים בספירה הדמיונית, הרגשית והתבונית, אבל לא בממשות החברתית, וודאי לא המדינית. הניתוק הזה, הדיכוטומיה הזאת, שבתנאים ההם היתה מופת לחיוניות וקרש ההצלה, יכולה להיות מכשול גדול כאשר מזדמנת ההזדמנות לאחד את המציאות הריאלית עם המציאות הרוחנית הוירטואלית, כשהמציאות הריאלית דורשת ותובעת את החלת הרוח, אבל עדיין נדמה שאלו שני עולמות, ועדיין נדמה שרק צורות החיים ההן שעוצבו שם בחושך הנורא ההוא, הן האידיאליות, מפני שהן הולידו מופתים של מסירות נפש, מפני שהן הולידו עוצמות בלתי-רגילות. היו אלה עוצמות רוחניות שהבטיחו הישרדות. יהודים לא יכלו לשרוד אחרת. המיוחדות היהודית היא שהישרדות סתמית איננה יכולה להיות. הישרדות רגילה היתה מסתיימת תוך כמה דורות בהיטמעות, בהתבוללות ובהעלמות. רק גילויי העוצמה הבלתי-רגילים שהבליטו באופן קיצוני את השונות ואת היחודיות, הם שהבטיחו את הישרדות היהודים כנושאי חזון, שאיפה. הפלא הזה, ההוכחה החיה המתמדת שהחזון יוכל להתממש, כי יש פלא בעולם. כי גם בתנאים האלה, עם הפוגות קצרות בין מסע צלב אחד לשני, בין מגיפה אחת לאחרת, בין מלחמה זו ואחרת, הפלא הזה פועל. מבחינת היהודים זהו קיום ההבטחה האלוקית שהעם הזה לא יכלה. מבחינה היסטורית זאת היתה ההבטחה שגם התקוות והחזון הגדול של שיבת ציון, בנין עצמאות, ימות המשיח, כל אלו יוכלו להתממש. לכן, כאשר אנו, מתוך המציאות שלנו לאחר מאות שנים מתבוננים בזה אנו מלאי התפעלות, מפני שלאתגר הזה, לקושיה הזו, היתה תשובה בעלת עוצמה שאין למעלה ממנה. ומצד שני, אנו מבינים שתבנית החיים הזאת איננה צריכה לחזור בכל מקום ומצב. תבנית חיים של שניוּת איננה האידיאל. אם מנסים לשחזר אותה שוב, היא תהיה סיבה לכשלון, יותר מאשר להצלחה, מפני שהעוצמה צריכה להיות מנוצלת לא רק להישרדות אלא גם להתחדשות מהותית, ליצירה גדולה, חדשה. יש יצירה ששירתה את מטרת ההישרדות. אנו צריכים להפוך את הסדר: כוח ההישרדות שלנו צריך לשרת את היצירה וההתחדשות, את אידיאל האחדות.

לכן, כשמתייחסים לתקופת ימי הביניים נדמה שאלו ימים כל כך רחוקים, אחרים, שונים ולא רלוונטיים. אין זה נכון. ראשית כל, לאמיתו של דבר, מבחינת חלק ניכר מעמינו, "הקהילה החרדית", תבנית החיים ההיא, באופן כללי, היא התבנית האידיאלית, שצריכה להמשיך ולהתקיים. לנגד עינינו, לידינו, אנו רואים ניסיונות לשחזר את המציאות ההיא. זאת ועוד, העיון והבנת הכוח העיקרי של חיי הקהילה היהודית בימי הביניים, גם על דרך לימוד החיוב והשלילה, נצרכים כדי לדעת ולהבין במה אנו שונים? איך צריך וראוי להשתמש בעוצמות ההן, במסירות ההיא כדי לבנות חיים חדשים באותה עוצמה של התלהבות, של מסירות, של אמונה גדולה שהיא יסוד הכל; ומנגד לא לחזור אל החיים ההם בממשותם. רק היסודות הללו יכולים ליצור חיים חדשים שמכוונים אל החזון הגדול. ענין זה מתפרט לרוחב כל החזית כולה: בדרך הלימוד, דרך התפילה, דרך היצירה המילולית של שירה וספרות, דרך תיקון חיי הקהילה והחברה. מכל אלו יש ללמוד את החיוב ואת השלילה. את העוצמה, האמונה וההתלהבות, הדחף הפנימי לקיום משמעותי, ובו בזמן לראות כיצד השוני שבתנאים, שבמצב, שבזמן, מכתיב צורות חדשות של ביטוי.

נביא דוגמא אחת מעניינת: הניגונים ששומרים עליהם בבתי הכנסת האשכנזיים, שנקראים ניגוני הנוסח, בייחוד אותם שבימים הנוראים, נחשבים לקדומים מאד. בספרי מנהגים נכתב[2] שאין לשנות מן הניגונים שעברו במסורת מן הדורות הקודמים של בעלי התוספות, ואולי עוד קודם להם. ואכן, ניתן לראות כמעט בכל הפריסה של הקהילות היהודיות השונות, במיוחד בימים נוראים, מספר מנגינות שאין בהם שינוי. אלו מנגינות מרגשות מאד. יש לשים לב, מדוע כל המנגינות היהודיות הן מינוריות נוגות ולא מז'וריות שמחות? שהרי יש בכך סתירה מסויימת: אנשים באים לבית הכנסת בחגים, לבושים בגדי חג, ובכל זאת, בתפילה משתררת איזו רוח של עצבות על ידי המנגינה, שאמנם מרגשת מאד, אך כאילו מנותקת מהחג? אלא שהמנגינות הללו משקפות את חיינו במשך אלף ושבע מאות השנים האחרונות. אפילו נניח שהיתה תקופה שקטה, ללא פרעות-רצח, גם אז הגרעין הפנימי של התפילה הוא געגועים אל העבר ואל העתיד, למשהו שאיננו כאן ואיננו עכשיו. אף פעם לא השלמה עם ההווה, עם המקום, עם הסביבה, עם המצב, אפילו אם עכשיו לא רע מאד. רוח הגעגועים היא רוח מינורית, עצובה.

אמנם, דווקא בארץ ישראל, יש כבר מנגינות מז'וריות רבות. יש כבר שמחה של הוויה. יש כבר מעבר אל הנחמה שבהווה: בישוב, בבנין, בקיבוץ גלויות, בפריחת הארץ ובעצמאות הלאומית. כל ה'מרשים' של צה"ל הם מז'וריים, שכן אי אפשר לחיילים לצעוד בסך תוך מנגינה מינורית נוגה. ליהודים לא היו אף פעם מרשים. המרשים, אמנם התחילו אצל אדמור"ים חסידיים, אך באותה תבנית כפולה, שכן לא החיים, אלא הניתוק מהחיים הביא ליצירת מרשים אלה. שם אנחנו שיחקנו במלכים, קוזקים. אך לא כך היה בפועל. זה היה רצון לעורר את מידת המלכות, לעורר את שמחת החיים הדמיונית. אנו רואים עד כמה המצב ההוא השפיע על תפיסת העולם האנטואיטיבית שלנו, ואין כיצירה אומנותית כדי לבטא את היחס אל המציאות.

בדומה לכך, כמעט בכל הימים החגיגיים נוהגים בעלי-בתים חשובים, תלמידי חכמים ומי שעובר לפני התיבה כשליח ציבור, ללבוש קיטל. הקיטל, עשוי בדרך כלל בד לבן פשוט ללא קישוטים, שיהיה דומה לתכריכים! לעמוד בחיים מעוטף בתכריכים!!! לשבת בסדר פסח כמלך שיושב בתכריכיו?! זו לא שמחה גדולה. השילוב המופלא הזה של נכונות למסור את הנפש למיתה כאן ועכשיו, ממש תוך כדי סעודת חג או תפילת חג! זה דבר מופלא. ובכל זאת לא לוותר על הגעגועים למידת המלכות.

וכך, באופן מוזר, העצוב הופך להיות חגיגי, ועל החגיגיות פרוס דוק של עצב. אלו הן אינטואיציות פולקלוריסטיות, שהרי אין חיוב הלכתי לעשות כך. זהו ביטוי לתחושות עומק, סמל לתפיסת החיים.

להבין זאת, ועל רקע זה להבין את עצמינו, את האינטואיציות שלנו, לא רק את העמדה הרישמית הנאמרת, אלא גם את תחושת החיים שבה, איך אנו תופסים את עצמינו, את חיינו, את החברה, הקהילה, את הלאום – למה אנו מוכנים ומה אנו לא מעלים על דעתינו – זהו לימוד גדול. מכאן, שגם לעיסוק הזה בתולדות היהודים שלפני אלף שנה, שנדמה שהוא כל כך רחוק, יש קשר מובהק לחיינו היום. יש ללמוד את העוצמות הגדולות ואולי על ידי זה יפתח בתוכינו מבוע לאינטואיציות חדשות של תפיסת החיים והמציאות שלנו, כפרטים וכאומה.

1. עיין בספר "אדר היקר" לראי"ה קוק עמ' מד.

  1. עיין בכרך ד בספר "מנהגי ישראל", הרב פרופ' דניאל שפרבר, מוסד הרב קוק, עמ' רס"ד.

אודות הרב זאב סולטנוביץ