ארץ ישראל בימי הביניים – מתוך 'בינה לעיתים'

אחד הנושאים החשובים ביותר להבנת תולדות ישראל בימי הביניים הוא הקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל. לקשר זה שני צדדים: האחד – הישוב היהודי בארץ בפועל – האוכלוסיה, המוסדות, הישובים, היחסים עם השלטון והעליות מן הגולה, ומצד שני – השתקפותה של ארץ ישראל בחיי היהדות בגולה: בהלכה, במנהג, בסיפור ובאגדה.

הישוב היהודי בארץ ישראל

שני עקרונות קבעו את איכות הישוב וכמות האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל: עיקרון אחד – מידת העויינות של השלטון כלפי הקהילה היהודית. העיקרון השני – מידת הסדר והחוק שהתקיימו בארץ ואיפשרו חיים סבירים. לא תמיד שני העקרונות האלה תאמו זה את זה.

למעשה, השלטון הרומי-ביזנטי[1] שלאחר מרד בר כוכבא, באמצע המאה השניה, ובמיוחד לאחר התפשטות הנצרות וקבלתה באימפריה הרומית באופן סופי בתחילת המאה הרביעית, היה עויין כלפי היהודים. ברור שהיו תקופות טובות יותר וטובות פחות, תלוי בקיסר ובסביבתו, במידת ההשפעה שהיתה לראשי הכנסיה שהיו גם בארץ ישראל ובבירת הקיסרות (בתחילה רומי ואחר כך קונסטנטינופול), אבל ככלל היחס ליהודים היה עויין.

הרומאים ראו ביהודים מורדים בלתי מתפשרים, אפילו אם הם כנועים לעת עתה, ועשו רבות כדי לעקור את היהודים ממרכז הארץ – מאזור יהודה וירושלים – שם היו המרידות הגדולות. לכן, הישוב היהודי התרכז בעיקר בסביבות הגליל בצפונה של הארץ ואף בעבר הירדן והנגב. נשארו ישובים גם ביהודה אבל הם היו מועטים, קטנים, חלשים ונתונים לגזרות קשות. חלק מהזמן נאסר על היהודים להגיע לירושלים, כדי לנסות ולנתק את הקשר שבין היהודים לירושלים. ירושלים חרבה. לא רק בית המקדש. אדמותיה חולקו לחיילי הלגיון הפנסיונרים שנשארו בארץ והיו זכאים לנחלות אדמה. שמה הוסב לאליה קפיטולינה, ושמה של כל הארץ הוסב ממחוז יהודה (Judaea), כפי שנקראה במסמכים הרומים לפני כן, לפלשתינה         (Palastina) על שם הפלישתים שנעלמו מן הארץ כבר אלף שנה לפני כן. הארץ חולקה למחוזות שהשתייכו באופן אדמיניסטרטיבי לממשלים שונים. פעולות אלו נועדו להחליש ככל האפשר את הזיקה הדתית, הרוחנית והלאומית היהודית לחלקיה השונים של הארץ וממילא להחליש בכך את המוטיבציה למרוד.

יתרה מזאת, כאשר השלטון הרומי הפך לנוצרי, התקבלה, גם בדרגי הממשל, הדעה הקדומה שהיהודים הם מכשול לנצרות, שהם מתחרים במוסדות הכנסיה הנוצרית שקמו בארץ ישראל. הכנסיה הנוצרית ראתה לעצמה מטרה להחליף את מוסדות הדת היהודית באתרים המקודשים ביותר ליהודים ולהוסיף עליהם אתרים חדשים בעלי זיקה לדת הנוצרית. בסיוע השלטון האוהד הקימו הנוצרים בנייני כנסיות ומנזרים על יד ובמקום בתי כנסת עתיקים שחרבו מבלי-יושב או נהרסו בכוונה תחילה. ראשי המוסדות הנוצריים השונים העלו את מעמדם לדרגה גבוהה על ידי התאגדות והקמת מוסד דתי עליון של ארץ ישראל – הפטריארכיה בירושלים. מעתה המאבק ביהדות הארץ-ישראלית היה מאורגן על ידי כח נוצרי עוין ומאוחד שהצליח להשפיע רבות על השלטון המרכזי.

התייחדותו של הישוב היהודי והתארגנותו העצמאית (הנשיאות) נבעו מתוך נאמנות למסורת הרוחנית והלאומית שנתפסה על ידי הנכרים כמרד ו"קשיות עורף". הממשל הרומי האלילי ראה ביהודים אויבים פוליטיים שמסכנים את יציבות השלטון הקיסרי במזרח, והממשל הרומי הנוצרי ראה בהם, בנוסף לכך, מורדים דתיים. סרבנות דתית זאת התפרשה כעלבון והתנשאות כלפי הקיסרות הרומית שקיבלה את הנצרות ואילו ליהודים המובסים והמנוצחים "אין הדבר נאה". כך היו היהודים לאויבים שלא נכנעים ולא מקבלים על עצמם ברצון הן את השלטון הרומי-ביזנטי והן את הדת הנוצרית.

עוינות שלטונית כלפי הישוב היהודי התבטאה במסלולי חקיקה וגזירות יחודיות נגד היהודים: גזירות דתיות, הטלת מיסים מיוחדים, הגבלה ברכישת קרקעות ובסוגי מסחר ומלאכה שונים. יחד עם זאת, היותה של הקיסרות מדינת חוק הבטיחה, באופן בסיסי, סדר חוקי-אזרחי יעיל שנועד לגבות כמה שיותר כספי מיסים מהאוכלוסיה ועל כן שימר תנאים סבירים של פעילות כלכלית וחברתית, כלומר, הבטיח אפשרויות של פרנסה לכל אזרח שומר חוק. מכיוון שהשלטון הקיסרי הושתת על נסיון פוליטי ומדיני רב ועל מערכת חוקים מסועפת ומסודרת, מן הנמנע היה להפר באופן בוטה את העיקרון של ממשל תקין ומסודר שמבטיח יציבות ושגשוג. על כל קיסר ומושל הוטלה המשימה הקשה לאזן בין שני העקרונות המתנגשים הללו: איבה פוליטית ודתית כלפי היהודים והמעטת כוחם כפי בקשת ראשי הכנסיה בקונסטנטינופול ובירושלים על ידי הגבלת פעילותם הכלכלית ופגיעה בארגונם הקהילתי והמוסדי עד כדי גרימת הגירתם מן הארץ, מצד אחד, ומצד שני, נאמנות לאינטרסים של המדינה על ידי הבטחת שקט פוליטי וביטחון ושוויון משפטי לכל אזרח, אפילו הוא יהודי, שהרי היהודים הם חקלאים מעולים, הם מקיימים קהילה מסודרת מאוד עם שלטון פנימי עצמי שמבטיח יציבות. הדבר לא יסולא בפז לכל שלטון ולכל אימפריה – לא שוחטים פרה חולבת ואווז שמטיל ביצי זהב, הגיון שמובן לכל בעל-בית חרוץ וחסכוני.

במציאות הריאלית אנו אכן מוצאים שקיסרים שונים הכריעו בסוגיה כבדת-משקל זאת באופן שונה. היו כאלה שנטו יותר להשמע לראשי הכנסיה והיו כאלה שהעדיפו את היציבות השלטונית והפריחה הכלכלית[2].

עם כל הקשיים ועם העויינות שהיתה כלפי היהודים בעקבות התעמולה הנוצרית בהטפות ובדרשות בכנסיות, עדיין מנה הישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה הביזנטית עשרות רבות של כפרים וקהילות עירוניות. רוב האוכלוסיה היהודית התרכז בגליל העליון והתחתון, אך כארבעים אחוז נאחזו באדמות דרום יהודה עד עזה, השומרון ועבר הירדן. לפי הערכה מספר היהודים בארץ ישראל בתקופה הזאת נע בין שבע מאות אלף למיליון נפש. בתקופות ההפוגה בין הגזירות התאוששה הקהילה היהודית וחידשה את קשריה עם מרכזים יהודיים גדולים בגולה. קשר אמיץ עם המרכז בבבל ועל ידי כך עם השליטים הפרסיים אפשר ליהודי ארץ ישראל לקיים מסחר עם הודו וסין ולספק מצרכים יקרי-מציאות לרחבי האימפריה הביזנטית ואף מעבר לה. ידועים הקשרים בין ישיבת חכמי ארץ ישראל בטבריה לבין ממלכת חִמְיַר בדרום חצי האי ערב[3]. גם הגישה לירושלים נפתחה מפעם לפעם והיהודים הורשו להתיישב בה או בסביבותיה, לבקר בה ולבכות את החורבן ליד הכותל המערבי, שאחר כך קיבל את השם כותל הדמעות והיה סמל החורבן. הכמרים הנוצריים לא התנגדו בדרך כלל להרשות ליהודים לבקר פעם אחת בשנה ליד הכותל המערבי תמורת תשלום, כדי לשמוח לאידם. לרוב הרשיון ניתן רק ליום תשעה באב, יום זיכרון לחורבן המקדש, יום אבל וצום ליהודים, שמחה ועונג לנוצרים.

עוד מימי השלטון ההלניסטי היתה בארץ אוכלוסיה נוכרית דוברת יוונית שהתרכזה בעיקר בשפלת החוף, שם היו ערי נמל ומרכזי שלטון רומי וביזנטי, ואוכלוסיה שומרונית שישבה בישובים חקלאיים בשומרון. מלבד זאת, ישבו בארץ בני לאומים שונים שהגיעו לכאן בעקבות אירועים צבאיים – כמו חיילי לגיונות שנשארו בארץ וקיבלו בה נחלה לאחר דיכוי המרידות – ולצרכי מסחר ועבודה של מוסדות הממשל הרומי והביזנטי כמו פקידים בדרגות שונות ומשפחותיהם. האופי הבין-לאומי של האימפריה הגדולה יצר הזדמנות לאזרחים הרומיים מכל מרחביה להגיע לארץ ישראל אם במסגרת עיסוקיהם, אם כתיירים וסקרנים ואם כעולי רגל עם התפשטות הנצרות.

כדאי לציין, שככלל היתה חלוקה גיאוגרפית בין איזורי ישוב שונים לפי האוכלוסיה, אך היו גם קהילות יהודיות בישובים נכריים דוברי יוונית. כך למשל בבירה האדמיניסטרטיבית של השלטון הרומי – קיסריה – היתה קהילה יהודית לא קטנה ואף בית מדרש נכבד, שמתוך דברים המסורים בתלמוד על האמורא ר' אבהו אנו למדים על מערכת יחסים שהיה בה חיכוך, התנצחות ומגע בין הנוצרים והיהודים[4]. מורשת התקופה ההיא של שימוש נרחב בשפה היוונית אנו מוצאים בשמות המקומות בארץ ישראל עד היום. כך למשל, קיסריה נקראית על שמו של יוליוס קיסר; שכם, בפי הערבים נבלוס – שיבוש אופייני של השם היווני ניאופוליס (עיר חדשה); טבריה על שם הקיסר טיבריוס.

דוגמא מוחשית לירידת קרנה של הקהילה היהודית בארץ ישראל בעקבות הלחץ הנוצרי העוין אנו מוצאים בביטול מוסד הנשיאות. אף על פי שסמכויותיו של הנשיא כורסמו במשך הזמן ובגעגועים זכרו את תקופתו של ר' יהודה הנשיא כתקופה של "תורה וגדולה במקום אחד" [5], בכל זאת הנשיא ריכז בידיו עוצמה פנים-קהילתית לא מבוטלת ואף הקרין כלפי הקהילות היהודיות שבגולה את מרכזיותה וחשיבותה של ארץ ישראל. ראשי הכנסיה הנוצרית הכירו בחשיבות זו וקיוו שעם ביטול הנשיאות כמוקד שלטוני וכסמל רוחני הם ינחיתו מכה אנושה על הקהילות היהודיות בארץ ובחו"ל ויצליחו להשרות אוירה של יאוש שתעזור לשכנע את היהודים להצטרף לנצרות. לחץ מתמשך של ראשי הכנסיה על הקיסר תיאודוסיוס הביא למעשה חקיקה מיוחד, שקבע שיורשו של הנשיא בארץ ישראל יוכל להיות רק צאצא ישיר ולא אחד מקרובי המשפחה. את החוק הזה ניסחו כך ביודעם שלנשיא רבן גמליאל השישי[6] אין צאצאים. באותה שנה, ד'קפ"ו (426), נפטר הנשיא ובוטל מוסד הנשיאות בארץ ישראל.

חכמי הישיבה בטבריה שעדיין נקראו הסנהדרין ניסו לשמר ככל האפשר את סמכויות הנשיאות ולהנהיג ברמה את יהודי ארץ ישראל ואף להשפיע על יהדות הגולה. סמכות מעשית וסמלית כאחת של קידוש החודש על פי הראיה והודעת המועדים לגולה נשמרה בקפדנות וקנאות יתרה בידי ראשי הישיבה בארץ ישראל, למרות שכבר היה ידוע סוד העיבור[7].

לקראת סוף התקופה הביזנטית, כאשר ארץ ישראל עוברת מיד ליד, מן הביזנטים אל הפרסים ולהיפך, ניתנת לנו אפשרות מסויימת לאמוד את עוצמת האוכלוסיה היהודית מבחינה כמותית. בתחילת המאה השביעית מנסים הפרסים לכבוש את ארץ ישראל מידי הביזנטים. ביודעם את מצבם הרע של היהודים, שסבלו נגישות קשות, הם מבטיחים ליהודים שיחזירו אותם לירושלים ויאפשרו התיישבות יהודית בה. אז קם יהודי עשיר מופלג מן העיר טבריה, ששמו, כנראה, בנימין, ומצליח לארגן סיוע צבאי לחילות פרס כדי שיכבשו את ארץ ישראל. לא ברור מספר החיילים שהיה באותו חיל יהודי מתנדב, אך מדובר על סיוע משמעותי. יש אומרים שמספרם הגיע עד לכעשרים אלף חיילים מתנדבים. פירושו של דבר שהיה בגליל ישוב יהודי גדול. אכן, הפרסים הצליחו לכבוש את ארץ ישראל ואת ירושלים. הם עשו שמות באוכלוסיה הנוצרית שישבה בירושלים. עדויות אלו נמצאות גם בכתביהם של הנוצרים. אגב, כתבי הנוצרים מאשימים, כמובן, את היהודים בכך. הם טוענים שהיהודים והפרסים נקמו קשות בנוצרים שגרו בירושלים, גרשו והרגו בהם. ואמנם, הפרסים איפשרו התיישבות יהודית בירושלים, ואף מינו יהודי לעמוד בראש הקהילה[8], אך התחרטו מתוך שיקולים פוליטיים וגזרו על היהודים גירוש מירושלים וקרבו את הנוצרים כדי לזכות באהדתם.

הביזנטים לא התייאשו מלחזור ולשלוט בארץ ישראל ובשטחים נוספים ששנים ספורות לפני כן הפסידו לפרסים. הפרסים, לעומת זאת, הפסידו את תמיכת היהודים ולא רכשו את אהדתם של הנוצרים די הצורך. נוצרה, אם כן, הזדמנות לשלטון הביזנטי לשוב לשדה הקרב ולגרש את הפרסים. הקיסר הביזנטי הירקליוס ידע על אכזבתם של היהודים מן הפרסים וקשר קשר עם היהודי בנימין מטבריה. בנימין זה בהיותו איש עשיר מאד ארח את הקיסר ופמלייתו באחוזתו הפרטית ואף כלכל מכספו את המחנה הצבאי הביזנטי. על ידי קשר זה השיג הקיסר הירקליוס תמיכה פאסיבית של הקהילה היהודית בארץ ישראל ואף חתם על הסכם שהבטיח את ביטחונם האישי והכלכלי של יהודי הארץ. גורלו של בנימין הטברייני, לפי מקור מאוחר, היה אופייני למי שהתקרב מאד אל השלטון – בלחץ הנסיבות ומתוך קשרים הדוקים לא הצליח לעמוד ביהדותו והתנצר. אולי כך ניסה להבטיח את מקומו הקבוע בסביבתו של הקיסר ולהמשיך ולהיטיב עם הקהילה היהודית. מאמצים אלה היו לשווא. לאחר שהירקליוס הצליח להשתלט על כל הארץ, להכנס לירושלים (ד'שפ"ט, 629) ולגרש את הפרסים הוא חזר לעמדה המסורתית של שיתוף פעולה הדוק עם אנשי הכנסיה והתיר עריכת פרעות, עינויים ושוד של יהודי הארץ, במיוחד בירושלים. יהודי ירושלים גורשו מן העיר ולא הורשו להתקרב אליה בטווח של שלושה מיל. יהודים רבים נתפסו, הואשמו, עונו והוצאו להורג באשמת התנכלות לנוצרים ולכנסיות בימי השלטון הפרסי. בלחץ הכנסיה הנוצרית הוצאה פקודה של גזירת שמד על כל יהודי ארץ ישראל כדי לסמל את ניצחון הנצרות מחדש ולסיים אחת ולתמיד את "הצרה הזאת" של קשי העורף היהודי. הקרקע בערה מתחת לרגלי היהודים: רכושם נבזז, בתיהם נתפסו על ידי זרים, הם ובני משפחותיהם נאנסו להשתמד, בתי הכנסת נהרסו או הוסבו לכנסיות. תפנית זו במדיניותו של הירקליוס גרמה לבריחה מאסיבית וגלי הגירה של יהודים מארץ ישראל לכל כיוון אפשרי אחר. אין אומדן ברור כמה יהודים הוכרחו להמלט או להתנצר במשך למעלה מחמש שנים של גזירות קשות אלה, עם זאת את פני הכובש המוסלמי קידמה קהילה יהודית ארץ-ישראלית בסדר גודל של מאות אלפי אנשים, שהיוותה עדיין גורם מדיני וצבאי בעל משקל של ממש.

התקופה המוסלמית

סערה שבאה מן המזרח, מארצות המדבר, פיזרה את ענני הגזירות שיהודי ארץ ישראל סבלו מהן במשך שנים. לפתע פתאום ללא אזהרה, ללא קרבות ממושכים ומתישים, מכיוון בלתי-צפוי עלה הכח שטרף את כל החישובים הבין-לאומיים שניתן היה לחשב, ערבב את כל הנחות היסוד והעלה על פני השטח חידוש שלא נודע עד אז דבר קיומו – האיסלם.

בעיני יהודי ארץ ישראל, ולאחר מכן גם בעיני יהודים רבים בגולה, נראה הכיבוש המהיר והנרחב כדבר פלא. כיבוש זה, של דת שמבחינת עקרונותיה היתה קרובה יותר ליהדות בטהרתה המונותיאיסטית, העצים עד מאד את התפיסה האי-רציונלית של האמונה בגאולה קרובה. הנה באופן מוחשי כל כך התממש העיקרון ש"ישועת ה' כהרף עין" ונוודים חסרי-תרבות ובלתי-מאומנים מבחינה צבאית מסוגלים למוטט ממלכות אדירות עם מסורת צבאית של אלף שנה, ממש כבפתגם העממי: אם ה' רוצה גם המטאטא יורה…

הניצחון המהיר והמשפיל על הנוצרים מצד אחד, ויצירת מרחב גיאופוליטי בכל המזרח התיכון שאיחד בין המרכזים היהודיים העתיקים מצד שני, עוררו ציפיות גדולות באשר לגאולה קרובה. אכן, היחס של הכובש המוסלמי כלפי היהודים הוא סובלני וליהודים רבים נדמה כאוהד. הרווחה שחשו היהודים עם ביטול הגזירות של הנוצרים היתה סיבה לתחושת האהדה, אבל לאמיתו של דבר, סובלנותם של המוסלמים נבעה בעיקר מאדישות והתמקדות באויב העיקרי החזק – הנוצרים.

מבחינה ריאלית, הכיבוש המוסלמי הביא איתו שינוי, כמעט היפוך, של אותם שני עקרונות השלטון שבהם היה תלוי קיומו של הישוב היהודי שנידונו קודם לכן: עוינות וסדר.

המפגש הראשון בין מחולל האיסלם, מוחמד, עם היהודים התרחש בשלב המוקדם ביותר של התהוות הדת החדשה – בעיר מדינה. יהודי העיר, ולאחר מכן שבטים יהודיים נוספים בחצי האי-ערב דחו את פנייתו של מוחמד להצטרף לדת החדשה וכך הפכו בעיניו לאויבים, ממשיכי הבגידה הישנה נושנה שלהם שבגינה נענשו והוגלו מארצם. בעקבות המפגש הלא-מוצלח הראשון נקבעה עמדה דתית עקרונית עויינת כלפי היהודים ובפועל יהודי ערב היו יעד לביזה והתנכלויות של חבורת המוסלמים הראשונה וחלק מהם גורשו צפונה ומצאו את מקומם בארץ ישראל משני עברי הירדן.

לאחר מותו של מוחמד כאשר הכיבוש פרץ את גבולות חצי האי ערב לכיוון צפון אפריקה ואסיה, ובתוכה ארץ ישראל, המוסלמים שוב פגשו בקהילות יהודיות. בשנת ד'שצ"ד, 634, נכבשה העיר עזה ויהודיה שמחו מאוד על החלפת השלטון וביטול הגזירות. בעיני היהודים היה זה ממש נס – יד ה' באה לנתץ את האויב הקדום והרע. בעקבות המפגש הזה, שבו המוסלמים התנהגו כלפי היהודים בסובלנות, התפשטה הדעה הטובה על הכובש החדש בין יהודי הארץ. על רקע זה מסתברות עדויות עמומות שכאשר הצבא המוסלמי צר על קיסריה (שנת ד'ת', 640) יהודי העיר גילו לכובשים את המנהרות לתוך העיר וחסכו בכך את המאמץ והמחיר בנפשות שבתקיפת עיר מבוצרת ומוגנת היטב. הערבים נכנסו לתוך העיר וטבחו במגיניה הנוצרים.

עם השלמת הכיבוש המולסמי של ארץ ישראל היהודים תוגמלו על עזרתם הבלתי-מוסתרת, ביחס אוהד למדי – זכויותיהם הקהילתיות הושבו להם, גופם, רכושם ופולחנם הדתי זכו להגנה, הם הורשו להתיישב מחדש בירושלים. יתכן שהסיבה היתה נעוצה לאו דווקא באהדה כלפי היהודים אלא בכך שה"ויתור" על ירושלים לא היה משמעותי כל כך בעיני המוסלמים, שלא כבעיני הנוצרים. מעמדה של ירושלים איבד מחשיבותו בעיני המוסלמים, שהרי העיר הראשונה בקדושתה לאיסלם היא מכה ואחריה העיר מדינה שבה קבור מוחמד.

החלטתם של השליטים המוסלמים להרשות ליהודים להתיישב בירושלים ולשקם את בתי הכנסת נבעה מרצונם לערער את המעמד של הנוצרים בעיר ומהכרה שירושלים חשובה ליהודים בקדושה מיוחדת. עד כדי כך נטה השלטון המוסלמי חסד כלפי היהודים בשלב הזה של הכיבוש, שהותר ליהודים לבנות שכונה שלמה בצד הדרומי של הר הבית. מיקום זה שמסביב למעיין השילוח מצטיין בשני יתרונות הקשורים זה לזה. יתרון אחד, היותו האתר היחיד בירושלים שבו נובע מעיין מים חיים ומספק מים טריים לתושבי השכונה. יתרון שני – קדמות המקום והילתו כ"עיר דוד". כפי הנראה מראשית בנייתה של ירושלים בימי דוד המלך היתרון הראשון גרם ששכונה זו תבנה ראשונה ומן המעיין שבה ישאבו מים הן לארמון המלך והמבנים שמסביב והן לבית המקדש שנבנה בסמוך, על הר הבית. בשכונה היהודית החדשה הוקם בית כנסת. במקביל לכך המוסלמים הכובשים מינו קבוצה של יהודים על מנת לנקות את הר הבית מהררי האשפה שבאופן מסורתי הטילו עליו הנוצרים במשך מאות שנים ולמצוא מתחת לאשפה את מקום מקדש שלמה והסלע (אבן השתיה) שעליו היה קודש הקדשים. יהודים ביצעו משימה זו בנאמנות מרובה ולמשך תקופה של עשרות שנים נותרו הממונים האחראים על הר הבית מטעם השלטון המוסלמי. תפקיד זה אפשר ליהודים אף להקים בית כנסת בהר הבית.

למרות הישגים אלה והתרחבות בפועל של ההתיישבות היהודית בירושלים, השלטון המוסלמי שמר גם על יחסים נאותים עם הקהילה הנוצרית של העיר. במסגרת זו הוגבלה ההתיישבות היהודית להלכה לשבעים משפחות. כפי הנראה זאת היתה הסיבה שהמרכז הרוחני היהודי – הישיבה הארץ-ישראלית – לא הועבר מטבריה לירושלים. בתקופה זו הישוב היהודי בגליל היה עדיין מרובה יותר באוכלוסין והיווה תשתית נוחה יותר לקיום הכלכלי של הישיבה. רק כעבור דורות, עם הדלדלות האוכלוסיה היהודית בגליל הועברה הישיבה לירושלים, אך למעשה זה לא היו השלכות של ממש על עיצוב הישוב היהודי בארץ או על הקהילות היהודיות בגולה.

יהודי ארץ ישראל חשו בשיפור משמעותי מבחינת היחס של השלטון החדש בארץ, לעומת מה שהיה במשך מאות שנים לפני כן. השלטון הערבי ראה את האויב העיקרי, ובצדק, בנוצרים ולא ביהודים. היהודים גם הם ראו בנוצרים את האויב העיקרי ואף ראו בעין יפה את העובדה שהכובשים החדשים הם לא עובדי פסילים.

אם כן, העוינות פחתה מאד ונוצרו תנאים נוחים לשגשוג כלכלי של הישוב היהודי החקלאי בארץ. אבל הכובשים הערבים לא היו עם חקלאי ולא העריכו חקלאות. מבחינתם העיקר היה קבלת המיסים ששולמו על ידי האוכלוסיה החקלאית, אלא שמלאכת המיסוי היעיל היא מקצוע מורכב בפני עצמו המחייב הבנה מעמיקה בטיבם של שטחי הקרקע ותנאי האקלים ואף בחלוקה אדמיניסטרטיבית נכונה של השטח. אולם, המוסלמים לא הביאו איתם תרבות מדינית מפותחת שיש בה שכבה של פקידים, אנשי ארגון ומשפט, הם לא היו עם מסודר אלא אוסף של שבטים שזה עתה התאחדו למען המטרה הדתית-מדינית של כיבוש. לכן, עם כל השינוי לטובה ביחס הכללי כלפי האוכלוסיה היהודית, היה שינוי לרעה בניהול וסדר השלטון בארץ. הכובשים נהגו בחפשיות מרובה – אם רצו במשהו לקחו אותו בלי לחשוב על התוצאות של המעשה. השליטים היו מודעים לבעיה וניסו כמידת יכולתם לתקן אותה על ידי היעזרות ביהודים שרבים מהם מונו כפקידים לצורך גביית מיסים יותר יעילה שמבוססת על חישובים כלכליים ארוכי-טווח. שיתוף הפעולה ההדוק בין השלטון המוסלמי והאוכלוסיה היהודית, שנדמה היה כמבטיח פריחה והתחדשות הישוב היהודי עד כדי התנוצצות תקוות הגאולה, לא ארך זמן רב. הממלכה המוסלמית הגדולה התייצבה בגבולותיה והכובשים הנוודים התקנאו בהישגי התרבויות העתיקות והשתדלו להטמיע אותן בסדרי הממלכה החדשה. מטרה זו הושגה במידה רבה על ידי התאסלמותם של המונים רבים מאוכלוסיות הארצות שנכבשו, המונים שהביאו איתם לשלטון החדש ולדת החדשה את ההשכלה ואת הניסיון, אבל גם את השנאה כלפי היהודים. גם בארץ ישראל, ככל שגבר תהליך התאסלמותם של בני הערב-רב הנוצרי כן גבר הלחץ על השלטון המרכזי להתנכר ליהודים ולהרע את תנאי חייהם. נזכרו ועלו אל פני השטח רגשי הטינה של מוחמד כלפי היהודים מימי ראשית האיסלם וכן התגברה הקנאה בהישגיהם הכלכליים שנראו כתוצאה של "ניצול" תמימותו של השלטון המוסלמי הטרי.

לכן, למרות שלכאורה מצבם של היהודים בארץ ישראל הוטב, ואף יותר מכך – ארץ ישראל הפכה להיות חלק מן המרחב המדיני המוסלמי מה שהקל על הקשר עם המרכז היהודי הגדול בבבל, בכל זאת, לא עלו יהודים מבבל לארץ ישראל. אדרבה, המצב המדיני החדש יצר אפיק נח לירידה מן הארץ לכיוון עירק (בבל) שבה היה מרכז הח'ליפות המוסלמית הגדולה או למצרים שגם היא היתה לאחד ממוקדי המדינה המוסלמית. כל כך למה? מפני שבארץ ישראל, בשונה משאר הארצות, הכיבוש הערבי הרס יותר ממה שבנה. בארצות אחרות, עם הזמן הערבים המוסלמים הצליחו להפנים ולנצל את שרידי התרבויות הקודמות. אחת התוצאות המרשימות של תהליך זה – בנין ערים גדולות כמו בגדד, כמו קהיר, שהפכו להיות ערי בירה. דמשק, שאמנם היתה עיר עתיקה מאד, חודשה, הורחבה ושינתה את פניה על ידי המוסלמים. מובן שתהליך דומה התרחש בשטחה של ספרד. ניסיון דומה בארץ ישראל הוליד מרכז אדמיניסטרטיבי בדמות עיר חדשה על אם-הדרך בין מצרים לסוריה – העיר רמלה. כל מי שישווה את העיר הזאת – היחידה שנבנתה על ידי המוסלמים בארץ – עם בגדד, קהיר או דמשק, יוכל להתרשם בנקל מן "ההישג האורבני האדיר" הזה שעליו תפארתם של המוסלמים בארץ ישראל…

לאחר עשרות שנים של שקט ושיקום בארץ ישראל הבשילו התנאים לעריכת רפורמות מעמיקות במבנה החברתי והכלכלי של אוכלוסייתה. צאצאי הכובשים הערבים לא הסתפקו יותר בחיי נוודות וגביית מיסים בלבד אלא ביקשו לעצמם אחוזות קרקע ומקורות הכנסה יציבה. על כן הצורך לספק דרישות אלה דחק הצידה את האינטרסים של החקלאים והשמיט את הבסיס הכלכלי שקיים את הקהילה היהודית בארץ. שינויים מפליגים חלו גם במעמד הפקידות ויהודים רבים שהשתייכו למעמד זה הוחלפו בערבים או במוסלמים חדשים מקרב גויי הארץ. רפורמות אלה, שמלכתחילה נועדו לשפר את האחיזה השלטונית המוסלמית ולהביא לידי הישגים הדומים לאלה שהיו בארצות אחרות מסביב, חוללו למעשה תהליך של הרס התשתית החקלאית וניכור כללי כלפי היהודים. תהליכים אלה שהתחילו עוד בימי השליטים מבית אומיה נמשכו ביתר שאת על ידי גזירות מפלות גם בימי שושלת בית עבאס. בין הגזירות אנו מוצאים הטלת מס גולגולת מיוחד שהחייבים בו "סומנו" על ידי כתובת קעקע על ידיהם, חיוב ללבוש בגדים בצבע צהוב ואיסור ללבוש בגד לבן, איסור להעסיק מוסלמים כמשרתים ופועלים, איסור להכנס לבתי מרחץ שהוחזקו על ידי המוסלמים, הגבלות על רכיבת סוסים, גזירת הריסת בתי כנסת חדשים וכדומה. באופן רשמי גזירות אלה חלו גם על האוכלוסיה הנוצרית ולפעמים הופעלו עליה בפרצי אכזריות שגרמו להגירת הנוצרים ובריחתם לארצות אחרות, אך היחס אל הנוצרים הוכתב לא במעט גם על ידי שיקולים מדיניים, מה שאין כן היחס כלפי היהודים. אחת הגזירות הקשות ביותר שכוונה דווקא כלפי היהודים היתה האיסור להעסיק יהודים בשום מקצוע מלבד רפואה וענייני כספים.

קנאותם הדתית של הח'ליפים מבית עבאס עוררה אותם למאמץ מתמשך להוציא את היהודים מירושלים ולהביא לתוכה ערבים מוסלמים. במאמץ זה הם הסתייעו לא מעט בנוצרים, אף על פי שמפעם לפעם גם הנוצרים חשו את נחת זרועם של הקנאים המוסלמים. הכבדת עול השלטון הכלכלי הביאה לתסיסה מתמדת ולמרידות בקרב עובדי האדמה הערבים – הפלחים – וכאשר המרידות דוכאו ביד קשה נשארה הארץ שממה. מעבדיה הקודמים גורשו לטובת הערבים, והערבים לא הצליחו להוציא ממנה פרנסה די הצורך כדי לספק גם את צרכי עצמם וגם את תאוות השלטונות. גלי ההרס בארץ ישראל לא הספיקו להשתקם. תהליך העזיבה של ארץ ישראל על ידי היהודים נעשה יותר ויותר מאסיבי ושום מאמץ מטעם השלטון המרכזי לא הצליח להחזיר לארץ את פריונה ושגשוגה. מחלות רעות כמו דבר ופשיטות ארבה מן המדבר גרמו לרעב כבד, רעשי אדמה שהרסו את המסגדים על הר הבית ורבים מבתי ירושלים, הבריחו גם את התושבים הערביים של ירושלים ושל ערים אחרות בארץ ישראל.

בגולה היהודית הסמוכה לארץ ישראל נוסדו קהילות של יהודים ארץ-ישראלים ששמרו על מנהגיהם המיוחדים, נוסח תפילתם וקשרים עם קרובים מעטים שנותרו עוד בארץ. הידועה שבהן היתה קהילת יוצאי ארץ ישראל בעיר פוסטט (קהיר) שבמצרים, שבנתה לעצמה בית כנסת אשר נודע לימים באוצרות כתבי-היד שנאספו במשך כאלף שנה בחדר הגג הגדול שבו – הגניזה הקהירית.

עם השתלטותה של שושלת הפאטימיים ממצרים על ארץ ישראל (ד'תשכ"ו,  966) ידע הישוב היהודי הפוגות מן הרדיפות. במקורות הערביים והיהודיים של אותה התקופה מוזכרים יהודים ויהודים שהתאסלמו אשר מונו לתפקידי מפתח בתחומי הצבא, הארגון והכלכלה בימי הח'ליפים הפאטימיים[9]. עם זאת, לא היה די בימי השלווה היחסית, בגלל אי-היציבות של השלטון הפאטימי ושל המצב המדיני במזרח התיכון בכלל. מלחמות תכופות, מרידות והפיכות חצר, תככים וגחמות של שליטים גרמו לתחושות חרדה מתמדת מפני הבאות. כך למשל, בימיו של הח'ליף אלחכם (1020-996), שראשיתם הצטיינו בסובלנות ויחס אוהד, אך נתחלפו לפתע בפרץ שגעון שאחז בשליט שהתמסר לקנאות דתית בלתי-רגילה – הרס ושרף בתי כנסת, אילץ אלפי יהודים ונוצרים להתאסלם, הטיל גזירות משונות ועונשי רצח קשים. מצב רוחו התחלף שוב אל הקיצוניות השניה עם הכרזת עצמו כאלוהות וגזירה על המוסלמים להתפלל אליו ולהלל אותו במסגדים. לבסוף כאילו נמוג במסתורין שאפף אותו ולא נודע מה היתה אחריתו. יתכן שנרצח על ידי מוסלמים קנאים ויתכן שהיה קרבן לקנוניה בתוך משפחתו.

תהפוכות מזוויעות בסדר המדיני, במצבי מלחמה או שלום, בחובת נאמנות לשליט זה או אחר – כל אלה לא תרמו לביטחון אישי וקהילתי של היהודים בארץ ישראל.

מכה קשה הונחתה על הישוב היהודי בארץ ישראל ועל כלל האוכלוסיה בארץ בפשיטתם של התורכים הסלג'וקים בשנת ד'תת"ל (1070). הסלג'וקים פשטו מן הצפון והרסו את הגליל ואת המרכז היהודי החשוב והעתיק בטבריה. הם עלו על ירושלים וגם בה עשו שמות, כדרכם של כובשים נוודים שבוזזים והורגים מכל הבא ליד. שלטונם יצר אנדרלמוסיה ופרע אף את שארית סדרי המנהל שהיו נהוגים בימי הפאטימים. שלטונם המופקר של הסלג'וקים חתם את פרק השלטון המוסלמי הבלעדי בארץ ישראל.

ענני פורענות נתקשרו הפעם במערב. בשנת ד'תתנ"ו (1096) יצאו מאירופה המוני נוצרים משולהבים שונאי יהודים ואחוזי תשוקה להתעשר, לגזול ולהרוג ובכך להראות את עוצמתה של הנצרות לעולם המוסלמי. בזאת נפתחת תקופה רוויית דמים וסבל ליהודי אירופה וליהודי ארץ ישראל הקרויה "מסעי הצלב". היתה זאת תקופה ממושכת מאוד, מסוף המאה האחת-עשרה ועד המאה הארבע-עשרה, כמאתים וחמישים שנה. גלים גלים של כובשים ערכו כאן קרבות של טבח זה בזה. הצלבנים הנוצרים כבשו חלק גדול מהארץ כולל גולת הכותרת של מסעם – העיר ירושלים. המוסלמים החזירו מלחמה שערה ודחקו את הצלבנים לעבר רצועת החוף וצפונה של הארץ. האוכלוסייה היהודית סבלה משני הצדדים כפי שקורה בדרך כלל בעת מלחמה, אך הצלבנים הסבו סבל ואבידות ליהודים דווקא, מפני שראו בהם אויבים בנפש. עם הכיבוש הצלבני של ירושלים ציינו הנוצרים את ניצחונם ברציחתם של כל יהודי העיר ושריפת בתי הכנסת שבה. כך נהגו גם בכובשם ערים אחרות.

יחסם של הצלבנים כלפי היהודים משתנה במידה מסויימת עם הזמן. ככל שעובר הלהט הראשוני של הכיבוש ומפנה את המקום למאמץ לשלוט בצורה יעילה, פחות או יותר, כך גוברת ההזדקקות של השלטון ליהודים. תבנית היחסים בין השליטים הנוצריים באירופה והשליטים המוסלמיים ברחבי אסיה חוזרת על עצמה גם בתקופה זו בארץ ישראל – העוינות הבסיסית מתמתנת על ידי השיקולים הריאליים שמראים בעליל שאין קבוצה באוכלוסיה שתהיה מיומנת, נאמנה ומועילה כמו היהודים. אבל כל נחשול חדש של צלבנים מאירופה מעלה שוב את סף להבות השנאה האנטישמית.

בעת הזאת, כאשר חבלי ארץ עוברים מיד ליד, מהמוסלמים לנוצרים ולהיפך, טועמת ארץ ישראל גם מכוס התרעלה שבאימת הכיבוש המונגולי (ה'כ', 1260). כח פראי זה של צבא הנוודים האכזרי אשר דרס בדרכו ממלכות ומוטט צבאות מקצועיים שרף, הרס, שדד, אנס והשאיר אחריו אדמה חרוכה, נגע בקצהו גם בארץ ישראל. הכל נסו מפניהם – נוצרים מוסלמים ויהודים, אבל במאמץ מרוכז של הממלוכים[10] ששלטו במצרים ובארץ ישראל נהדפו גדודי הסיור המונגוליים ושבו על עקבותיהם.

השתלטותם של הממלוכים על ארץ ישראל בכובשם את עכו מידי הנוצרים הצלבנים (ה'נ"א, 1291) שמה קץ למסעי הצלב. מאות שנים של מאבקים רצחניים ומלחמות אכזריות שהפכו את ארץ ישראל ללא יותר מאשר זירת אגרוף הותירו את פניה מצולקות, שדותיה היו לשממה, נחליה ומעיינותיה לביצות, הרריה לקרחות חשופות כמעט ללא צמח ועץ, אוכלוסייתה הדלדלה ובמקום שהיו ערים נותרו חורבות ואף אותם בתים מאויישים היו לסמל של דלות, עוני ומסכנות. אף קבוצה באוכלוסיה לא נמלטה מגורל אכזר זה ושום שלטון לא הצליח לשנות את המצב הזה באופן מהותי.

מרכז היצירה היהודי בארץ ישראל

יהודי ארץ ישראל שלא יצאו לגולה למרות הקשיים והנגישות הצליחו לקיים במשך מאות שנים מרכז של יצירה יהדותית מקורית ואף למשוך אליו עולים מן הגולה. הישיבה הגדולה בטבריה ובית הדין שבה ירשו את מעמדה הרם של הנשיאות הארץ-ישראלית ובמשך זמן רב נתכנו בשם הדגול "סנהדרין".

לחכמי טבריה היתה זכות בלעדית לקדש את החודשים על פי הראיה, דבר שהדגיש את רצף המסורת מימי בית שני ואת מעמד הבכורה של בית המדרש העתיק והקדוש ביותר בעולם היהודי. אמנם, הערך העיקרי של טקסים אלה היה סמלי ולא מעשי, שהרי סוד העיבור וחשבון חישוב החודשים והתקופות פשט כבר בכל קהילות הגולה, אבל שום יהודי לא זלזל בערך ובמשקל של סמלים. כך בכל ימי הגלות והשעבוד גם אחרון האביונים שבין היהודים השתדל לפאר ככל יכולתו את שולחן סדר הפסח כדי להעצים את סמל החירות המהותית שהופיעה ביציאת מצרים ולא פגה אפילו במעבה החושך של הסתר פנים.

בטבריה נתחדש בית מדרש מיוחד, שלא היה כמותו לעוצמה ולדיוק בשום מקום אחר בגולה, של חכמי המסורה וחוקרי הלשון העברית. ממנו נפוצו כתבי-היד המדוייקים של נוסח התנ"ך בניקודם המלא ואף ההוראות של קריאה נכונה בתורה ובשאר הכתובים לכל קהילות ישראל. כפי הנראה, השימוש הנרחב בלשון העברית אפילו בפי פשוטי היהודים שבטבריה היה הבסיס לתחום נוסף ביצירה היהודית – הפיוט. יצירותיהם של פייטני ארץ ישראל מופיעות בסידורי התפילה של כל עדות ישראל ונאמרות בימי אבל לאומי ובימי חג ומועד.

למרות המאמץ המתמשך ומסירות הנפש הרבה של יהודי ארץ ישראל למען המשך ישיבתם בארץ ולמען טיפוח מרכז התורה משקלו ההלכתי הלך ופחת בעקבות המאורעות האובייקטיביים שהאיצו את הירידה מהארץ ובעקבות התעצמותם של מרכזי התורה העתיקים כמו בבל ומצרים והקמתם של החדשים בצפון אפריקה, איטליה, אשכנז וספרד.

בתחילת המאה העשירית נעשה נסיון להחזיר במשהו את תפארת המרכז היהודי בארץ ישראל. ראש הישיבה, שאף כינויו כמו ראשי הישיבות בבל היה "גאון", אהרון בן מאיר, עורר פולמוס שתכליתו היתה לאלץ את חכמי בבל להכיר בסמכותם הבלעדית של חכמי ארץ ישראל לעבר את השנים ולקדש חודשים על פי ההלכה העתיקה. מול רבי אהרון בן מאיר עמד בפולמוס זה גדול חכמי ישראל באותה התקופה – רב סעדיה גאון. לאחר שנים של ויכוח חריף גברה ידו של רס"ג. מעניין שנמצאו פירושים לכתבי רס"ג שנכתבו על ידי צאצאיו של רבי אהרון בן מאיר.

המרכז הרוחני בארץ ישראל – בגליל ובירושלים – נתן ביטוי מוחשי לקדושתה של הארץ והיווה מקור משיכה ותמריץ לתלמידי חכמים מקהילות שונות לעלות ארצה, להשתקע בה ולהתחבר לתורת ארץ ישראל.

העליה לארץ ישראל

משחרב בית המקדש הראשון מתחדשת בהיסטוריה היהודית תופעה הקרויה: עליה לארץ. במסורת היהודית ישנם דגמים קדומים – זה של אברהם אבינו ולאחר מכן של עם ישראל כולו הבא ממצרים – המעמידים את העליה לארץ כתופעה רוחנית-ערכית ולא רק היסטורית-חברתית-לאומית. המושג הרוחני מדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו. קשר זה לא נבנה אך ורק מתוקף השהות הממושכת של האומה בארץ כי אם מתוך מודעות וכוונה עמוקה להיטיב ולהעלות את מצב האדם הפרטי, את מצב האומה ואת העולם כולו לדרגה יותר גבוהה. תוכן ערכי-רוחני זה יצר את המתח הפנימי המתמיד שבין רובד הקיום הלאומי-היסטורי הרגיל לבין הרובד האמוני-רוחני של תפקיד מיוחד ואחריות מיוחדת שעל כתפי האומה הישראלית וכל בן ישראל בפני עצמו.

מתח זה הניע יחידים וקבוצות מבני ישראל לעזוב את מקום מושבם ולהשתדל ולעלות לארץ ישראל, אף על פי שמעשה העליה היה כרוך בקשיים מרובים. הדרכים של ימי הביניים דרכים מסוכנות הן, שהרי כל בעל אחוזה, ברון, דוכס, הגמון ומלך היה ריבון שרירותי במקומו. זכות מוחלטת היתה לו לקחת מיסים או לקחת בשבי, ביחוד אם יהודי עבר סמוך לאדמתו. שביו של יהודי הביא איתו רווחים, בלא חשש סכנה בדרך כלל, מפני שחיי היהודי ורכושו היו הפקר או סחורה זולה, ביחוד אם היהודי עזב את מקומו ואת פטרונו הקבוע. שנים על גבי שנים של הליכה מייגעת היו מנת חלקו של יהודי המתעתד לעלות לארץ ישראל. לעבור ממקום למקום, לעבוד קצת כדי להתפרנס, זאת אומרת, לעצור באמצע הדרך לזמן-מה ולהמשיך הלאה. אכן, היו כאלה שלא הגיעו. התחילו במסעם ולא באו למחוז חפצם – מתו בדרך תוך כדי המאמצים הנואשים והבלתי-פוסקים.

מכל הקהילות – מן הצפון שבאירופה ומן הדרום שבתימן, מן המערב שבספרד ובצפון אפריקה ומן המזרח שבאפגניסטן והודו – מנסים ומצליחים יחידים וקבוצות להגיע לארץ ישראל, להשתקע בה ולחדש שוב ושוב את הקשר החי שבין האומה לארץ.

בהתאם לכך אנו מוצאים מניעים שונים של עליה לארץ ישראל:

א. מתוך מצוות עליה לרגל.

ב. מתוך מצוות ישוב ארץ ישראל.

ג. כדי למות בארץ הקודש ולהמנע מגלגול מחילות.

ד. מתוך בקשת יתר רוח הקודש בלימוד התורה ועבודת ה'.

ה. מתוך רצון לבקר בארץ ולתאר אותה לכל יושבי הגולה.

ו. כדי להחיש את גאולת ישראל.

 

העליה לרגל – עוד בימי בית המקדש השני באו יהודי הגלויות לארץ ישראל כדי לקיים את מצוות התורה לעלות לבית המקדש ולהקריב קרבנות בו. אמנם, המשמעות המקורית של מצוות עליה לרגל שלוש פעמים בשנה מכוונת ליושבי הארץ, אך כאשר נוצרה מציאות לאומית שמספר ניכר של יהודים ישבו דרך קבע מחוץ לארץ ישראל אף הם ראו במצוה זו חיוב וביטוי לקשר עם כלל עם ישראל שמרכזו בארץ ישראל. בעת ההיא אותם יהודים יראי שמים שישבו בחו"ל ולא יכלו להרשות לעצמם לבוא לירושלים שלוש פעמים בשנה או פעם בשנה לפחות השתדלו לשלוח כסף לקניית קרבן שיוקרב בבית המקדש למענם על ידי שליח. מנהג זה היה נפוץ עד כדי כך שגם השלטונות הנכריים הכירו בו כעין מס יחודי שהקהילה היהודית יכולה לגבות מחבריה. לעומת זאת, כאשר הרומאים רצו להעניש את היהודים קבעו כי מס זה ימשיך להגבות אולם לא לטובת המקדש בירושלים אלא לטובת הקיסר. מכאן, כפי הנראה, המקור למס גולגולת מיוחד המוטל על היהודים מפני היותם יהודים.

גם לאחר חורבן בית המקדש השני המשיך המניע של עליה לרגל להיות סיבה לעליה לארץ או תמיכה כלכלית ביושביה. קשיי הדרך של העולים בגופם לארץ או כספי תמיכה שנשלחו מן הגלות ליושבי הארץ ומוסדותיה נחשבו, באופן סמלי, כעין קרבנות המזכים את שולחיהם בכפרת עוונות. משקלה של הסיבה הזאת פחת עם התארכות הגלות והתרחקות מן הקשר הריאלי לבית המקדש בפועל.

 

מצוות ישוב ארץ ישראל – לאחר התבוסה במרידות הגדולות נגד הרומאים החריפה שאלת החיוב ההלכתי להשאר בארץ ישראל ולבוא אליה מן הגולה. חכמי המשנה והתלמוד הדגישו מאד את מידת החיוב לגור בארץ ולעלות אליה והפליגו בשבח הארץ – גם כשהיא בחורבנה – ובשבח יושביה גם כשהם מתענים תחת עול זרים וגזירותיהם. ההגדרה ההלכתית הברורה ושווה לכל נפש ביטאה את המשך קדושתה של הארץ אפילו בימי החורבן והגלות ואפשרה לכל יהודי פשוט להגשים את הקשר שלו עם ארץ ישראל במסגרת החיים הקהילתיים ואף לזכות במעמד מועדף מבחינה הלכתית ודתית כאשר מימש את רצונו בפועל.

גישה זו מובאת בבהירות ובתמציתיות של חיוב הלכתי בדברי הרמב"ם: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה…". וכן: "אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין… אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכל הקבור בה נתכפר לו…" [11].

על סמך הלכות אלה קובע הרמב"ן שכיבוש ארץ ישראל והחיוב לשבת בה וליישב את כולה הם מצוה מן התורה המנויה בין תרי"ג המצוות: "מצוה רביעית היא שנצטוונו לרשת את הארץ שנתן לנו ה' יתברך ושלא נעזוב אותה ביד זולתינו מן האומות או לשממה מבלי יושב… אם כן היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנה ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה" [12].

אכן, יהודים רבים במשך כל הדורות התעוררו לקיום מצוות ישוב הארץ ובאו אליה באהבה ובמסירות, בנו כאן את בתיהם, גידלו את צאצאיהם והשתדלו לעמוד במבחנים הקשים ובמבוכות הרבות שנבעו מן המציאות המסובכת והמשתנה בארץ.

 

הימנעות מגלגול מחילות – "יחיו מתיך – אלו המתים שבארץ ישראל, נבלתי יקומון – אלו המתים שבחוצה לארץ ועל ידי גלגול מחילות, שהקב"ה עושה להם מחילות מחילות בקרקע" [13]. דברי חז"ל אלה השפיעו השפעה עמוקה על התנהגותם של יהודי הגולה בקשר לארץ ישראל. הדאגה לחיי עולם הבא ולערך הנצחי של מצוות ומעשים טובים בעולם הזה הביאה לידי מסקנה שכדאי להתאמץ ככל האפשר ולבוא לארץ ישראל כדי להקבר בה ולהמנע בכך מחשש של אבדן חיי הנצח. החשבון היה פשוט: מהם שישים או שבעים שנה שרובם דוחק וצער בעולם הזה אם חס וחלילה יאבדו את חיי העולם הבא? לעומת זאת, מהם חודשים אחדים או אפילו שנים של קשיים וסכנת הדרכים עד ארץ ישראל ביחס לחיי עולם ללא היסורים של גרירת עצמות[14] במחילות שבאדמה, מה גם שמי יודע אם יהיו המחילות – הרי אפילו יעקב אבינו שצדיק גמור היה ויוסף בנו הנקרא בפי כל יוסף הצדיק לא סמכו על המחילות אלא התחננו וציוו במפורש להעלות את עצמותיהם לארץ ישראל?!

במציאות ההיסטורית אנו עדים שבמקומות הישוב היהודיים הקדומים בגליל נמצאו תחומים בבתי העלמין שמיוחדים היו לעולי הגולה מארצות שונות. ביניהם כאלה שעלו בזקנותם וזכו להקבר בארץ וכאלה שציוו על בניהם או קרוביהם להעלות את עצמותיהם ארצה לקבורה. עולים אלה נסכו על הישוב הארץ-ישראלי רוח של רצינות, יראת שמים וצדקות, מצד אחד, אך גם עצבות, תשישות וניוון. למרבה הצער, ארץ ישראל שבאו אליה מפני שהיא "ארץ החיים" הפכה להיות מקום המוות, מעין בית עלמין גדול.

 

בקשת קדושה יתרה בתורה ועבודת ה' – אחד המניעים המרכזיים של אנשי המעלה בקרב הקהילות היהודיות לעלייתם ארצה, התמקד בהלך נפש ושאיפה להתעלות וקדושה, בבחינת "מבקש אתה לראות פני שכינה בעולם הזה – עסוק בתורה בארץ ישראל" [15]. מעלותיה של ארץ ישראל וקדושתה אפילו בימי חורבן משכו את ליבם של העדינים והאציליים בבני ישראל. רבים מאנשי הרוח וגאוני התורה אכן ממשו את שאיפתם, רבים עוד יותר נתנו ביטוי פיוטי ועמוק לקשר הפנימי-הנפשי שלהם עם ארץ ישראל גם אם לא יכלו לבוא אליה בפועל. ההתרגשות שאפפה את הקהל היהודי העומד בתפילתו ופניו לארץ ישראל[16] השפיעה במיוחד על לומדי התורה שחשו יותר מכולם את אפילת הגלות ואת כל כובד ועובי המחיצה שבין כנסת ישראל לאבינו שבשמים, ועל כן ביקשו בכל ליבם להתקרב אל הקודש, לחונן את עפר הארץ ולזכות בהשראת השכינה. המודעות ליחודיותה של תורת ארץ ישראל ועוצמת קדושתה מתגלה במעשיהם ודבריהם של חכמי התלמוד, כדוגמת האמורא ר' זירא שמסירותו למען העליה לארץ ולימוד תורתה הפליאו את בני דורו ושימשו מופת לחכמים בני הדורות הבאים[17]. כך אנו מוצאים אמירה נחרצת המכירה בגדולתה של ארץ ישראל ביחס ללימוד תורה וכל סוג של חכמה: "וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדולח ואבן השוהם וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה" [18].

 

העליה לארץ לצורך ביקור ותיאור כתוב של הרשמים ממנה, נבעה מן ההתעניינות המרובה של יהודי הגולה בכל הקשור לארץ ישראל. המצב של הפיזור בפועל, מצד אחד, והתודעה החזקה של אחדות העם והקשר לארץ הקודש, מצד שני, יצרו מניעים חזקים לאסוף מידע אודות הקהילות היהודיות הרחוקות ואודות מצבה של ארץ ישראל בפרט. מניעים אלה הביאו להתכתבות בין הקהילות, לביקורים הדדיים שהיה בהם ענין של החלפת מידע, צרכי שידוך וחיתון, הזמנת רבנים, דיינים ומנהיגים רוחניים ממרכזי תורה רחוקים ואף יניקת נחמה ממצבם הטוב יותר של יהודי ארץ אחרת או נכונות לסייע במצבים של מצוקה.

תיאור מפורט של ארץ ישראל וירושלים במיוחד אנו מוצאים ב"ספר המסעות" של ר' בנימין מטודלה[19]. ביקורו בארץ ישראל נערך בשנים ד'תתקכ"ח-ד'תתק"ל (1170-1168). למרות השלטון הצלבני הקשה ליהודים מוצא ר' בנימין קהילות יהודיות מסודרות בארץ ישראל – החל מקהילת צור ועד אשקלון במישור החוף, וכן קהילות הגליל בטבריה, כפר עלמא ועוד מקומות אחדים. מצבם הכלכלי של רוב היהודים היה בכי-רע וניתן להם לעסוק במלאכת הצבעות מכיוון שלא נמצאו אחרים שהתמחו במקצוע זה.

כעשר שנים לאחר ביקורו של ר' בנימין מטודלה, עלה ארצה לצורך ביקור, השתטחות על קברי אבות וצדיקים ותיאור נאמן של ארץ ישראל, ר' פתחיה מרגנסבורג. ר' פתחיה היה מחוג תלמידי רבנו תם, בעלי התוספות. הוא יצא מאשכנז (גרמניה) מזרחה דרך פולין, רוסיה, מבואות הקווקז, בבל עד ארץ ישראל. תיאוריו מתרכזים בעיקר בחיי הקהילות היהודיות ועל שתיים מהן – בבל וארץ ישראל – הוא מספר בפירוט יתר. קרבתו לחוגי תלמידי חכמים בעיקר מתבטאת בכך שהוא נטל מכתב המלצה מהגאון שמואל בן עלי, ראש ישיבת בגדד, המדגיש במכתבו את הערך של המקומות הקדושים וציוני קבריהם של תלמידי חכמים וצדיקים.

הספר החשוב ביותר שנכתב בימי הביניים על ארץ ישראל וכולל גם תיאורי ישוביה, קהילותיה וזיהוי מקומותיה הקדומים וגם הלכות התלויות בארץ וגבולות הארץ לענין המצוות המיוחדות לה הוא "כפתור ופרח". ספר זה נכתב על ידי חכם תורני ורופא במקצועו שעלה מפרובנס (בשנת ה'ע"ג, 1313) כדי להשתקע בארץ ישראל – ר' אשתורי הפרחי[20]. במשך שנים סייר ר' אשתורי הפרחי בארץ בצורה שיטתית, כאשר מטרתו המוצהרת לכתוב ספר שיסייע ליהודים בני הגולה להכיר את הארץ, יעורר בהם תשוקה לעלות אליה ולהתגורר בה ולהדריכם בשמירת המצוות התלויות בה. יתכן, שהיתה זאת תשובה להרהורי הלב וספקות שהתעוררו בקרב היהודים שרצו לעלות לארץ ישראל או אפילו ביקרו בה אך ירדו ממנה. ספקות אלו היו קשורים בחשש שמא אי-ידיעה ברורה של ההלכות המיוחדות של ארץ ישראל מרבה את עוונותיהם במקום להשרות בחייהם קדושה יתרה שכל כך קיוו לה. המסקנה מן החשש הזה היתה שיהודי לא ראוי לארץ ישראל אם הוא לא נמנה על הצדיקים העליונים[21].

תיאורים מפורטים ורבי-ענין על מצבה של ארץ ישראל בחומר וברוח אנו מוצאים גם באגרותיהם של הרמב"ן, של ר' עובדיה מברטנורא ועוד מבקרים ועולים מארצות שונות.

ספריהם ואגרותיהם של המבקרים והעולים מעידים על הענין הרב שעוררה ארץ ישראל בקרב יהודי הגולה. התיאורים – מלאי-הרגש של אבל החורבן שהתבטא בעוני היהודים, הגבלת זכויותיהם ובעיקר במצבה הרע של ירושלים, אבל בו בזמן גם מלאי-תקווה בהזכירם את שרידי המקומות הקדומים ואת גאוותם של יהודי ארץ ישראל הדבקים בה למרות מצבם הקשה – נסכו תחושה של ארץ ישראל הממשית המצפה לבואם של בניה ולחידוש תפארתה.

 

בתקופת מסעי הצלב, למרות כל הקשיים האדירים בארץ וסכנות הדרכים המובילות אליה, אנו עדים לגלי עליה של תלמידי חכמים נעלים. עלייתם נבעה ממניע מורכב שבחלקו היה הלכתי ובחלקו אמוני-לאומי. גדולי ישראל אלה בררו לעצמם ולדורם את התוקף המתמשך של מצוות ישוב הארץ והעליה אליה ובכך ביססו את התשתית ההלכתית של הקשר עם ארץ ישראל. אולם, מעבר לחיוב ההלכתי לא הפסיקה לפעום בליבם הציפיה והתקווה לגאולת ישראל השלימה ולקוממיות האומה בארצה מחדש בהתגלות קדושתה. גדולי ישראל ראו בעלייתם לא רק קיום חובה הלכתית כי אם מעשה שבא לממש ולהחיש את הגאולה על ידי ריבוי האוכלוסיה היהודית בארץ, אחיזת קניין בקרקעה, בנין בתיה ולעיתים אף נסיונות לחדש בה את עבודת הקודש והמקדש.

רבי יהודה הלוי שהיה מגדולי חכמי ספרד ופאר משורריה נתן ביטוי עז ותמציתי למגמה עליונה זו הצפונה בלב, בסיום ספרו "הכוזרי" כאשר החבר היהודי מכריז שהוא עולה לארץ ישראל, ולשאלת הכוזרי מבהיר את כוונת עלייתו במילים שהיו לסמל ודגל לכל העולים הגדולים: "ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". ואמנם, ריה"ל עזב את ספרד בדרכו לארץ ישראל ולפי המסורת אכן הגיע לירושלים, השתטח על הקרקע תוך כדי אמירת שירו-תפילתו "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", נרצח על ידי פרש ערבי תוך שהוא מתאחד עם אדמת ארץ ישראל בחוננו אותה.

לאחר שנים ספורות זרחה שמשו של רבנו משה בן מיימון על ארץ ישראל. בג' סיוון ד'תתקכ"ה (1165) דרכה רגלם של הרמב"ם ובני משפחתו על אדמת הארץ בבוא אנייתם לנמל עכו. בד' חשוון ד'תתקכ"ו הגיע הרמב"ם לירושלים. ימים אלה נקבעו על ידי הרמב"ם בקרב משפחתו כימי שמחה והודאה. למרות רצונו העז להשאר בארץ הוכרח עקב הכיבוש הצלבני האכזרי לעזבה ולקבוע את מקומו במצרים[22]. בני ארץ ישראל המשיכו לראות בו מורה הלכה והוא מצידו לא שכח את ארץ ישראל ויש אומרים שבהשפעתו האישית על שליט מצרים, הכובש הגדול צאלח א-דין שניצח את הצלבנים, הותרה נוכחות יהודית בירושלים. אף במותו הודגש הקשר עם ארץ ישראל כאשר הביאו אותו לקבורה בטבריה[23].

בשנת ד'תתקע"א (1211) הגיעה לארץ קבוצה של רבנים מצרפת ואנגליה. בראש הקבוצה עמדו מחשובי המנהיגים של הקהילה היהודית בצרפת ומגדולי בעלי התוספות – ר' יהונתן הכהן מלוניל ור' שמשון משאנץ. אמנם, באותה תקופה הוטב מצבם של היהודים בארץ ישראל ובירושלים במיוחד לאחר שזו חזרה לידי שליטי מצרים המוסלמים צאלח א-דין ואחיו שמשל אחריו, אך בואה של קבוצה גדולה ואיכותית כל כך לארץ ישראל היה בבחינת מאורע שנזכר למשך דורות. נדמה היה שארץ ישראל חוזרת לימי זוהרה כמרכז תורני. מאות רבנים הצליחו לשקם במידה מסויימת את הרמה הרוחנית הגבוהה בקהילת ירושלים ואף יסדו ישיבה נכבדה בעכו שהיתה אז השער הימי של ארץ ישראל. אולם, לא ארכו שנות השלווה – יהודי ירושלים גורשו מן העיר על ידי השתלטות הצלבנים בעקבות הסכם מדיני עם שליטי מצרים ולאחר מכן ירושלים שוב הפכה לזירת קרב כאשר גייסות תורכיים ממרכז אסיה שנשכרו על ידי הסולטן המצרי לחמו נגד הצלבנים והביסו אותם.

בשנות הפוגה בין הכיבוש המוסלמי של ירושלים מחדש לבין גל נוסף של מלחמה וביזה על ידי המונגולים, הגיע לארץ (ה'י"ט, 1259) אחד מגדולי בעלי התוספות ומנהיג תורני בלתי-מעורער – ר' יחיאל מפריס. ר' יחיאל התנסה בחוויה מרה כאשר כמה שנים לפני עלייתו (ה'ד', 1244) התאמץ להגן על ספר התלמוד בויכוח פומבי עם נוצרים בחצר מלך צרפת. למרות היותו חכם ומלומד, המגבלות החמורות שהוטלו על הגנתו והאילוץ להתפתל שלא להעליב בפומבי את הדת הנוצרית, מנעו ממנו את הניצחון ובעקבות התבוסה בויכוח הזה נגזרה הגזירה של שריפת התלמוד. לנגד עיני היהודים נבזזו כתבי-היד של התלמוד מרחבי אשכנז וצרפת, הובאו לפריס ונשרפו בכיכר העיר. מלבד הצער הנורא על חילול הקודש נוצרה בעיה מעשית חמורה של חסרון בספרי הגמרא לצורך לימוד בבתי המדרש. חוויה קשה זאת התפרשה על ידי רבים כאחד מסימני הקץ ויתכן שהשפיעה גם על ר' יחיאל. הוא החליט לעלות לארץ ישראל שבה נותר עוד שריד מישיבתם של בעלי התוספות מלפני שני דורות. גדולתו התורנית וכושרו המנהיגותי הצליחו להפיח חיים חדשים בשרידי העבר והוקמה ישיבה גדולה בעכו שנקראה "מדרש הגדול דפרישי".

בספר "כפתור ופרח" מעיד ר' אשתורי הפרחי ששמע מפי תלמיד חכם ירושלמי שמטרת בואו של ר' יחיאל מפריס לירושלים היתה כדי להקריב בה קרבנות! אם שמועה זאת נכונה אפילו בחלקה, נדמה שראיה לפנינו אודות רוח הציפיה לגאולה קרובה שנשבה במפרשֹי העליות בעת ההיא.

שנים ספורות אחרי עלייתו של ר' יחיאל מפריס עלה ארצה גדול חכמי ספרד באותו דור – רבנו משה בן נחמן (ה'כ"ז, 1267). גם הרמב"ן נמלט מספרד בעקבות ויכוח פומבי עם הנוצרים בו הוא זכה, אלא שהוזהר על ידי המלך שניצחונו זה עתיד לעמוד לו לרועץ מפני שעורר את חמתם של רבי-הכנסיה הנוצרית. עם זאת, הגעתו לארץ ישראל לא היתה בריחה כפשוטה. שאיפתו הקודמת וקביעתו ההלכתית בדבר תוקפה המוחלט של מצוות ישוב ארץ ישראל[24] היו ברקע עלייתו, אלא שלפני כן מעמדו הבכיר כרב ומנהיג בספרד לא הניח לו לעזוב את הקהילה, אך עתה משנאלץ לעזוב מפני פיקוח נפש ברור היה שהיעד הוא ארץ ישראל. הרמב"ן ראה, כמו גדולי חכמי ישראל האחרים, בצרות הגלות סימנים מובהקים להתקרבות הקץ, שהרי אם אי אפשר יותר לחיות בגלות, ללמוד תורה בגלות ולנהל חיי קהילה מינימליים בוודאי רמז הוא מן השמים שהגיע הזמן לבוא לארץ ישראל. כבר אמרו חכמי התלמוד שאחד מתנאי הקיום של היהודים בגולה "שלא ישתעבדו בהם (בישראל) האומות יותר מדי" [25].

הרמב"ן מוצא את ארץ ישראל בחורבנה ודלותה. בירושלים, עיר הקודש והמקדש, אין אפילו מנין יהודים לתפילה, ורק שני צבעים יהודים מסכנים מתפרנסים בדוחק ונסבלים על ידי הנכרים. הרמב"ן, בכח אישיותו והשפעתו, מתקן במידת-מה את המצב ומביא לחידוש הקהילה היהודית בירושלים – משיב את ספרי התורה שהוברחו לשכם ומשפיע על פתיחת בית כנסת קבוע ומסודר. את ישיבתו מייסד הרמב"ן בעכו ומשלים בארץ ישראל את פירושו לתורה. אין אנחנו יודעים במדויק אילו חלקים מן הפירוש נכתבו בחו"ל ואילו בארץ, אך כמה מפליאים דבריו בעומק אמונתם ובכושר החדירה לנבכי התהליכים ההיסטוריים באשר לקורות האומה הישראלית וארצה המקודשת. דוגמא מאלפת לתפיסתו זאת אנו מוצאים בפירושו לויקרא כו, טז: "ושממו עליה אויביכם – היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם." רק מעט יותר משנתיים ימים פעל הרמב"ן בארץ ישראל עד פטירתו, אולם עקבות נוכחותו ניכרו וניכרות עד היום הזה.

עובדת היותה של ארץ ישראל מקום מושב וריכוז לחכמי ישראל מן המעלה הראשונה בעולם היהודי הרשימה והתסיסה את הגולה היהודית. אם מצרפים לכך את קושי הקיום בתקופה של עלילות דם, ויכוחים פומביים שאחריתם מרה, גירושים, גזירות ומיסים כבדים מנשוא, מבינים את האוירה המיוחדת שנוצרה סביב שאלת העליה לארץ ישראל ותקוות הגאולה. בחיבור "תוצאות ארץ ישראל" שנכתב באותה התקופה על ידי תלמיד הרמב"ן (ששמו לא נשתמר בידינו) אנו מוצאים: "ועתה מתעוררים רבים ומתנדבים לעלות לארץ ישראל, ורבים חושבים כי אנחנו קרובים לביאת הגואל, כאשר רואים שהכבידו האומות את עולם על ישראל ברוב המקומות ושאר סימנים ידועים נתגלו לצנועים".

על רקע זה מובנת עמדתו המיוחדת של מנהיג יהדות אשכנז, תלמידו של ר' יחיאל מפריס – המהר"ם מרוטנבורג. בעקבות גזירות הקיסר רודולף החליט המהר"ם להמלט, הוא וכל משפחתו, לארץ ישראל. לרוע המזל ובעקבות הלשנה של מומר הם נתפסו באמצע הדרך, באיטליה הצפונית, והמהר"ם הושם בבית הסוהר שבו גם נפטר. גם בהיותו אסיר המשיך להנהיג את יהדות אשכנז ולהשיב תשובות בהלכה לקצווי ארץ. תלמידו המובהק בתקופה זו, ר' שמשון ב"ר צדוק (תשב"ץ קטן), שימש את רבו שבע שנים, וכפי שכתוב בשער ספרו: "את הספר הזה כתב תלמידו הנ"ל מפיו בהיותו עימו במגדל הסוהר למזכרת דור אחרון". בספר זה אנו מוצאים תשובה שכנראה נשאל המהר"ם לגבי העליה לארץ ישראל[26]:

"וששאלת עיקר מצוה ללכת לארץ ישראל איני יודע, אלא כמו שמפורש בסוף מסכת כתובות. ואם מוחלין לו כל עוונותיו מפורש במסכת כתובות. ובלבד שיהא פרוש מכאן והלאה. ויזהר מכל מיני עוון ויקיים כל מצוות הנוהגות בה, שאם יחטא בם יענש יותר על העבירות שיחטא שם מבחוצה לארץ. כי הוא דורש אותה תמיד ועיני ה' בה והשגחתו בה תמיד. ואינו דומה המורד במלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין. והיינו "ארץ אוכלת יושביה". וכן נמי "ולא תקיא הארץ" וגו', לפי שהיא מקיאה עוברי עבירה. והיינו דכתיב "ושממו עליה אויביכם", דאפילו אומות העולם שבה אינם מצליחים מחמת שהם עוברי עבירה. ועל כן ארץ ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה ומיושבת כמו בשאר ארצות. ואותם שהולכים לשם ורוצים לנהוג בה קלות ראש ובפחזותם להתקוטט שם, קורא אני עליהם "ותבואו ותטמאו את ארצי" ו"מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". אבל מי שהולך לשם לשם-שמים להתנהג בקדושה ובטהרה, אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס שם".

בדברים אלה מביע המהר"ם תמיכה ברורה במצוות העליה לארץ ישראל[27] ויחד עם זאת חרד שעליה של אנשים בלתי-ראויים עלולה לקלקל את הסיכוי לגאולה וברכתה של הארץ תתהפך לקללה של אריכות הגלות ליחיד ולכלל.

ר' עובדיה מברטנורא, שהיה מגדולי תלמידי החכמים באיטליה, עלה לארץ בשנת ה'רמ"ח (1488), כדי להשתקע בה. דאגתו העיקרית שמשתקפת מאגרותיו, היתה לתקן את מצב היהודים בארץ ולהשפיע על ידי הטבת המצב החברתי והכלכלי על בני הגולה להזדרז ולעלות לארץ ולהתיישב בה. עלה בידו של ר' עובדיה לייסד ישיבה חשובה, להגביר את זרם התרומות ולעורר לעליה. בארץ ישראל הוא השלים את פירושו למשנה ותפוצתו הרבה של הפירוש אף היא תרמה להאדרת שמה של ארץ ישראל בעולם היהודי.

במקביל לנוכחותם של גדולי ישראל בארץ ישראל פעלו בארץ ובסביבותיה (מצרים, בבל ועוד) תנועות חברתיות ששמו עיקר לעצמן להתקשר באופן מיוחד עם ארץ ישראל. איזכורים אודות חוגים ותנועות אלה קיימים בספריהם של המבקרים והחוקרים בארץ. תנועה שנקראה "אבלי ציון" אמצה לעצמה מנהגים מחמירים ותמידיים של סגפנות ואבל על חורבן המקדש על מנת לכפר על העוונות שהביאו את החורבן והגלות ולהחיש את הישועה.

באופק הופיעו גם ניצנים של תנועות משיחיות שהגדולה והמפורסמת שביניהן באותה תקופה היתה זו של דוד אלרואי (מנחם בן שלמה). תנועה זו התקיימה בעיקר בשטח שבין מבואות הקווקז ועירק ונמשכה במשך שנים רבות. במרכזה דמותו של דוד אלרואי שהוכרז כמשיח והרשים את כל רואיו ביפי תוארו, תבונתו המצויינת ואף יכולתו לעשות ניסים ומופתים. אמנם, מרכזה של תנועה זו לא היה בארץ ישראל, אך שולי פעילותה ורוחה הגיעו גם אליה. דוד אלרואי עצמו מוזכר בספר מסעותיו של ר' בנימין מטודלה.

עובדה מאלפת נוספת היא התגיירותו של עובדיה הגר וחייו ונדודיו כיהודי. לאחר שהתגייר הוא בורח מאיטליה, מקום הולדתו, אל הקהילות היהודיות שבמזרח התיכון ובסופו של דבר מגיע גם לארץ ישראל. אישיותו המיוחדת מרשימה את היהודים הנתונים לצרה ומשיסה. כשהם רואים לפניהם צאצא של משפחה נוצרית אצילה, איש מלומד שכבר שימש ככומר, אבל בחר להצטרף ליהדות מפני שהתרשם מאמיתותה, הרי שהדבר מרשים ביותר. בקטעי כתביו שנמצאו בגניזה הקהירית הוא מספר על פגישה עם קראי בעיר בניאס שרואה את עצמו כמשיח. אנו למדים מכאן שהאירועים האדירים של התנגשות הדתות בארץ ישראל המלווים בצרות צרורות ליהודים גם בעולם הנוצרי וגם בעולם המוסלמי הציתו את התסיסה המשיחית במקומות שונים רחוקים וקרובים, בקהילות שונות, אפילו בקרב הקראים.

 

עם כל ההתעוררות הנפשית והמעשית של גדולי ישראל, מצד אחד, ושל מאות ואלפים של משפחות שבאו לארץ ישראל בעקבותיהם, מצד שני, לא היה די במאמצים הגדולים האלו כדי לגבש מסביב לרעיון העליה לארץ ישראל את כל הגולה. כמובן, גם התנאים האובייקטיביים היו למכשול. מלחמות ותהפוכות, כיבושים, הרס וביזה, עקירה מן השורש של כל ניצן רענן שהצליח להשתרש בארץ – אכזבו וייאשו רבים מן העולים ורבים עוד יותר שלא הספיקו לעלות. לא הבשילו התנאים, לא בצד הרוחני ולא בצד המדיני והמעשי, כדי לגרום למפנה של ממש בתולדות ישראל בגולה. אבל אל נשכח שערכם של מעשים מופתיים ורעיונות גדולים לא נמדד אך ורק לפי יישומם המיידי והצלחתם בחיי שעה. בתודעה ההיסטורית היהודית – אישים, מעשים ורעיונות הופכים לסמלים ולמופתים המשמשים דוגמא ולפיד המאיר את הדרך שניצוצות ממנו מצליחים להצית מחדש לבבות בדורות הבאים. כשם שר' עקיבא בתמיכתו במרד בר כוכבא היווה דוגמא הלכתית וערכית לרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם[28], כך ר' יהודה הלוי, הרמב"ם, הרמב"ן וכל חכמי ישראל וגיבוריו היוו דוגמא של אהבת הארץ, מסירות אליה ותקווה בלתי-פוסקת לכינונה מן החרבות ולראיית הגאולה השלימה.

"גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה. וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" [29].

  1. השלטון הרומי המערבי בארץ ישראל נמשך עד ימי הקיסר קונסטנטינוס הגדול בתחילת המאה הרביעית לספה"נ. מאז ואילך, עד הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, השלטון עובר אל החלק המזרחי של האימפריה, היא ביזנטיון, שבירתה קונסטנטינופול.
  2. מבין הקיסרים שהעדיפו את השיקול הדתי על פני זה המדיני היו: קונסטנטינוס הראשון (שלט משנת 324 עד 337) שקיבל את הנצרות כדת המדינה באימפריה הרומית. כך נהג גם בנו-יורשו קונסטנטינוס השני (361-337). לאחר מכן התבלטו בנטיה זאת הקיסרים תואודוסיוס (394) ויוסטיניאנוס (565-527). לעומת זאת, הקיסרים יוביניאנוס (364-363) וולנס (378-364) הפגינו סובלנות כלפי היהודים שנבעה משיקולים מדיניים ולא מחיבה אישית יתרה.
  3. מהשבטים הטרום-איסלמים בערב, מקום מושבם היה באיזור ההררי בין קתבאן לחצרמוות בדרום חצי האי ערב (תימן). במשך הזמן הם כבשו את שבא וסיפחוה. בהשפעת הקהילות היהודיות שבתוכם הם קיבלו על עצמם את היהדות, ואף יצאו למלחמה נגד הנוצרים שסביבם. בעזרת חילות הקיסרות הביזנטית נהדפו התקפות החמיארים. בעקבות הכיבוש הפרסי חדלה ממלכת חמיר להתקיים ולבסוף נבלעה בכיבוש המוסלמי.
  4. עיין למשל בברכות י, א. שבת קנב, ב. סוכה מח, ב. סנהדרין לט, א, וצט, א. על הכבוד שניתן לו בסנהדרין יד, א.
  5. גיטין נט, א וסנהדרין לו, א.
  6. רבן גמליאל השישי (נפטר בשנת ד'קפ"ו, 426) – אחרון הנשיאים. בשנת 415, בעקבות הגנתו על היהודים מפני הנוצרים ובניית בתי כנסת ללא רשות, נשללו ממנו עמדת הנשיא ותארי הכבוד שניתנו מטעם השלטון לנשיאים. ידוע שהיה רופא. במותו בטלה הנשיאות.
  7. לקראת סוף תקופת האמוראים, הגיע הנשיא הלל השני למסקנה שלא ניתן יהיה להמשיך בקידוש החודשים על ידי בתי הדין. על כן, תיקנו הוא ובית דינו את לוח השנה העברי. משנת ד'קי"ט (359 למניינם) בטלה המשמעות ההלכתית של קידוש החודש בבית הדין.
  8. שמו של יהודי זה התפרסם כנחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף. יתכן ששם זה לא היה אלא כינוי שעל ידו ביקשו היהודים לבטא את הציפיה להתחדשות השלטון היהודי בארץ ישראל וירושלים כשם שהמושל הראשון בימי פרס העתיקה היה נחמיה.
  9. רבי פלטיאל, יהודי מאיטליה שהיה נגיד ליהודי מצרים, ארץ ישראל וסוריה, עזר לח'ליף אלמועיז בכיבוש מצרים וזוהה באחדות מן המסורות עם מפקד הצבא הפאטימי האגדי, ג'והאר.

יעקב בן-כיליס שהתאסלם ושימש כווזיר המלוכה במצרים במשך שלוש-עשרה שנה.

מנשה שהיה עוזרו של הח'ליף אלעזיז ומונה לתפקיד הנציב וממלא מקום הח'ליף בסוריה.

  1. ממלוכים – ערב רב של בני אסיה ששפתם היתה תורכית השתלטו על ממלכתו של צאלח א-דין וצאצאיו החל משנת 1250 ושלטו במצרים ובארץ ישראל, סוריה ולבנון עד תחילת המאה השש-עשרה.
  2. הלכות מלכים פרק ה הלכות יב, יא.
  3. ספר המצוות, שכחת העשין לדעת הרמב"ן, מצוות עשה ד.
  4. כתובות קיא, א: "אמר ר' אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים (לעולם הבא)… ולר' אלעזר, צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים? אמר רבי אילעא: ע"י גלגול. מתקיף לה ר' אבא סלא רבא: גלגול לצדיקים צער הוא! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם – אמר קרנא: דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות. כיוצא בדבר אתה אומר: וישבע יוסף את בני ישראל וגו', א"ר חנינא: דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה? שמא לא יזכה למחילות".
  5. רש"י כתובות קיא, א: ע"י גלגול – מתגלגלים העצמות עד ארץ ישראל וחיין שם.

מחילות נעשה להם בקרקע – ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד א"י ושם מבצבצין ויוצאים.

  1. מדרש תהלים קה, א (מהדורת בובר).
  2. מלכים א ח, מח: "…והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך". תפילת שלמה המלך בחנוכת המקדש היא יסוד הלכתי מוצק המחייב כל יהודי להפנות את תפילתו לארץ ישראל, ירושלים, המקדש וקודש הקדשים, כמבואר בברכות ל, א ועוד.

17.כתובות קיב, א (תרגום): כשעלה ר' זירא לארץ ישראל לא מצא מעבורת לעבור בה את הירדן, אחז בחבל שהיה מתוח כעין גשר ועבר. אמר לו מין אחד: עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם (כשאמרתם במתן תורה "נעשה" לפני "נשמע"), עדיין בפזיזותיכם אתם עומדים (מדוע לא המתנת למעבורת?) אמר לו ר' זירא: מקום שמשה ואהרון לא זכו, אני מי יאמר שאזכה לו (ומשום כך אני ממהר).

"רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה" (בבא מציעא פה, א).

דוגמאות רבות אנו מוצאים לאהבת ארץ ישראל ושבחה בין חכמי התלמוד: ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה. ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר: כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם (סוף מסכת כתובות).

  1. בראשית רבה טו, ד ועוד.
  2. מסעותיו של ר' בנימין מטודלה מתפרסים על פני ארצות רבות – מצפונה של ספרד דרך פרובנס, איטליה, יוון, אסיה הקטנה, קפריסין, סוריה, ארץ ישראל, מצרים, עירק ואולי גם סין והודו במזרח הרחוק וגרמניה במרכז אירופה. מסעות אלו נמשכו למעלה מעשר שנים ור' בנימין מזכיר כשלוש מאות ערים וישובים וברובם קהילות יהודיות. תיאוריו כוללים את חיי הרוח והקהילה של יהודים ואף חיי כלכלה ותרבות של הסביבה הנכרית בימי מסעי הצלב. "ספר המסעות" הינו מסמך מקורי מצויין באמינותו ורוחב אופקיו של מחברו ולכן נתרגם ללשונות אירופה והיה בין הספרים העבריים המוקדמים ביותר שיצאו לאור בדפוס במהדורות שונות.
  3. עיין בפרק יד הערה 22.
  4. הד לדעה זו אנו מוצאים בתשובה המיוחסת למהר"ם מרוטנבורג אותה נציג במלואה בהמשך.
  5. כנראה, בעיניו של הרמב"ם מגוריו במצרים היו ענין זמני של פרנסה, שהרי הוא קובע: "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא… ואין אסור אלא להשתקע שם" (הלכות מלכים פרק ה הלכה ח). לעומת זאת, באשר ליציאה מארץ ישראל הוא כותב באופן חד-משמעי: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור… ואף על פי שמותר לצאת (בימי רעב קשה) אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום" (שם, הלכה ט).
  6. "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין… וכל הקבור בה נתכפר לו… ואינו דומה קולטתו (ארץ ישראל) מחיים למי שקולטתו לאחר מיתה. ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכין את מיתיהן לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק" (שם, הלכה יא).
  7. עיין בספר המצוות, שכחת העשין לדעת הרמב"ן, מצוות עשה ד.
  8. כתובות קיא, א.
  9.  תשב"ץ סי' תקס"א.
  10.  כפי שהוא אומר נחרצות בשאלה "אם האב יכול לעכב ע"י בנו מלעלות לארץ ישראל – כיוון דקי"ל דמצוה לעלות, וכתיב אני ה', דבכל דבר מצוה לא ישמע לו, דכבוד המקום קודם". (שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך חלק שני, קכ"ט, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ך)
  11. הלכות מלכים לרמב"ם, פרק יא הלכה ג.
  12. שם, פרק ה הלכה י.

אודות הרב זאב סולטנוביץ