רבי אמנון ממגנצא – מתוך 'בינה לעיתים'

אחד מענפי היצירה המרגשים והיחודיים ביהדות אשכנז הוא הפיוט שבתפילה. הפיוט, בהיותו נוגע בתחומי היהדות הקדומים, כמו הלכה, אגדה, חכמת הסוד, אבל גם שונה מהם בחופש היצירה שבו ובפנייתו בעיקר לרגש הפשוט של כל יהודי, פותח לנו צוהר אותנטי לעולמה הפנימי-החווייתי של יהדות אשכנז, ובו בזמן מספק תיאור היסטורי נאמן של התקופה. אחד הפיוטים רבי-הרושם ורבי-ההשפעה שנחרת בזיכרון הקולקטיבי של יהדות אשכנז ומצא את מקומו במרכז תפילת הימים הנוראים, הוא "ונתנה תוקף קדושת היום", המיוחס לרבי אמנון ממגנצא.

סיפורו של רבי אמנון ממגנצא מובא במחזור רבה לראש השנה ונפתח כך:

"זה לשון בעל אור זרוע, הלכות ראש השנה סי' רעו: מצאתי מכתב ידו של הרב אפרים מבונא ברבי יעקב, שרבי אמנון ממגנצא יסד ונתנה תוקף על מקרה הרע שארע לו. וזה לשונו…"

מיהו בעל הספר "אור זרוע"? הוא רבי יצחק ברבי משה מוינה, שנפטר, כפי הנראה, בערך בשנת ה'י, 1250, בוינה. לכן הוא נקרא מוינה, למרות שהוא עצמו היה מבוהמיה, צ'כיה של היום. הוא למד אצל חכמים רבים מבעלי התוספות באשכנז – צרפת, וכתב את ספרו "אור זרוע" שכולל הלכות רבות מאד. הספר כולו נדפס רק בדורות האחרונים. בין תלמידיו הרבים היה גם רבי מאיר ברבי ברוך – המהר"ם מרוטנבורג.

רבי יצחק מוינה עבר ברבים ממרכזי התורה באשכנז, למד שם וראה כתבי-יד של חכמים גדולים שחיו כמה דורות לפניו. הוא מביא את הסיפור בשם רבי אפרים ברבי יעקב מבונא[1]. בון, היא עיר בגרמניה. עד לא מזמן היא היתה עיר הבירה של גרמניה. רבי אפרים נפטר בערך בתקופה בה נולד בעל ה"אור זרוע". כלומר, הם לא נפגשו פנים בפנים, אבל רבי יצחק מוינה ראה ולמד מכתבי-ידו בהלכה, שהיו מעין איסוף של דברי תורה של רבותיו.

רבי אפרים מבונא מספר על רבי אמנון ממגנצא. מגנצא היתה אחת משלוש הקהילות הגדולות והוותיקות שבאשכנז, שבראשי תיבות נקראו קהילות שו"ם, שפיירא, וורמייזא, מגנצא. מגנצא היתה העתיקה שבהן. נוסדה בה ישיבה גדולה על ידי משפחת קלונימוס שבאה מצפון איטליה. היא היתה מקום של תורה וקהילה פורחת.

בסוף הסיפור על רבי אמנון ממגנצא מוזכר שם של אחד מחכמי הקהילה: "רבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס" זוהי אישיות ידועה שמוזכרת בספרי הלכה רבים. לפי שמו, מתוארך סיפור זה לד'תש"פ בערך (1020 לספירת הנוצרים). ראוי לציין זאת, מכיוון שעומדת לפנינו עדות על מערכת היחסים בקהילת מגנצא ובאשכנז בכלל, לפני המאורע הגדול ששינה את חיי יהודי אשכנז – גזירות תתנ"ו, 1096 – מסע הצלב הראשון, כאשר הצלבנים יצאו מאירופה לכיוון ארץ הקודש כדי לכבשה מידי המוסלמים.

רבנו אפרים מבונא כתב את הסיפור בערך שבעים שנה לאחר מסע הצלב הראשון. כלומר, אנו מקבלים כאן עדות של בעל ה"אור זרוע", שכתב אותה בספרו כמאה וחמישים שנה לאחר התרחשות הסיפור.

היחסים שבין יהודים לגויים בימי מסע הצלב הראשון היו איומים ונוראים. בסיפורו של רבי אמנון אנו מתוודעים לעדות מעניינת מאד על המתרחש כשבעים שנה קודם לכן. היחסים היו שונים, נינוחים יותר ושלווים יותר. תעודות נכריות מאותה התקופה מציינות את מגנצא כעיר שנשלטת בידי הבישוף-ההגמון. עובדה זו מתאשרת גם בסיפור של רבי יצחק מוינה, ומצביעה על האותנטיות של סיפור המעשה:

"מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שיהפך לדתם, וימאן לשמוע להם".

הגמון היא מילה יוונית שמשמעותה שליט ומושל. המושל היה בישוף, אפיסקופוס, גם זו מילה יוונית שמשמעותה משגיח (סקופיה, פירושו, לראות. לכן, למשל, הר הצופים נקרא סקופוס. והמילים טלסקופ ומיקרוסקופ הן גם כן מאותו השורש). היו אז לא מעט ערים שניתנו לכנסיה, בדרך כלל כמתנה מאחד המלכים תמורת מחילת עוונות או תמורת תפילות שיתפללו למענו. רק מאות שנים לאחר מכן נלקחה עיר זו בחזרה לשלטון חילוני.

כפי הנראה, ההגמון של מגנצא של אותה עת נמנה על אותו מיעוט בין נסיכי הכנסיה שהיה לו ענין בחכמה ובמקורותיה של הנצרות. לחכמי ישראל לא היתה ברירה אלא להענות ולקיים יחסים תקינים עם ההגמון. הם נפגשו ושוחחו מפעם לפעם. עם הזמן ההגמון ושריו פנו אליו, עדיין לא באיומים, "רק" ביקשו ממנו שימיר את דתו.

"ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי בהחזיקם עליו, ויאמר, חפץ אני להוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".

מדובר בשיחה שלווה. אמנם, כל שיחה לוותה בהפצרה ובקשה חוזרת ונשנית. יום יום הם נפגשו. המשכילים שבגדולי הכנסיה הנוצרית חיפשו חברה מתאימה לרמתם. היהודים, וביחוד החכמים שבהם, היו שותפים פוטנציאליים מבחינתם. מעבר לכך, לכל הגמון, לכל ראש מחוז, היה ענין רב להביא יהודי חכם כזה, שימיר את דתו ויהיה לנוצרי. הדבר נבע מן התסכול המתמשך של הנוצרים מכך שהיהודים דחו אותם, בקראם ב"כתבי הקודש" שלהם, הם ראו שבעצם ראשוני הנוצרים לא פנו אלא ליהודים, ודווקא אליהם, כי הם עם ה'. ואילו היהודים דחו אותם. התסכול היה נורא. לכן, הושקעו מאמצים, בכוח ובמתק שפתיים, כדי לגרום ליהודי, כל יהודי, ובוודאי ליהודי חכם, להמיר את דתו ולהיות לנוצרי.

אם כן, מובן הדבר מה היה האינטרס של ההגמון לדבר עם רבי אמנון. שהרי רצה בחברתו של אדם משכיל, וגם מפני שהיתה לו תקווה סמויה שמא יצליח לשכנע אותו, ויהיה נצחונו מהדהד "מסוף העולם ועד סופו". אבל מה היה האינטרס של רבי אמנון? שהרי לא לחכמתו ולהשכלתו של ההגמון הוא צריך. אלא, מדובר בקהילה יהודית קטנה בסביבה נכרית עויינת. לא היתה ליהודים ברירה אלא להזדקק לחסדי המושל, שהוא היחיד שיוכל להגן עליהם מפני זעם האספסוף או התנכלות האבירים. ליהודים לא היו זכויות מצד עצמם. לא היו ביניהם אנשי צבא ולוחמים. לא היו ביניהם שרים שיכלו להגן על הקהילה על ידי חוק. מספרם היה מועט. לא היו להם בעלי ברית שיבואו לסייע להם ממקום אחר. מצבה של הקהילה היהודית היה בכי רע. כל קיומה הפיזי תלוי היה ברצונו הטוב של המושל, שעל ידי חייליו ועל ידי החוקים שחוקק, יכול היה להגן עליהם. לכן, היה מעניינו של חכם או מנהיג קהילה שהיחסים עם ההגמון יהיו יחסים טובים ותקינים, שהרי עצם הדבר הזה העניק אפשרות לקהילה כולה להתקיים בשלווה יחסית: לשלם את המיסים ולהמשיך בחיים הרגילים של מסחר, מלאכה, לימוד תורה וקיום המוסדות הקהילתיים. האינטרס של רבי אמנון היה הגנה על הקהילה, וממילא לא יכול היה לדחות את ההגמון בצורה בוטה. יחסים כאלה, מדור לדור וממקום למקום, היו יחסים טעונים ביותר. זה היה חומר נפץ. כי ככל שהמושל חיבב יותר את היהודי, כך היה יותר סיכון שירצה שהיהודי ימיר את דתו. כל סירוב התקבל מבחינה ריגשית כמין כפיות טובה, כבגידה. היה צריך לנווט באמנות רבה, להלך על חוד הסכין, כדי לא להפריז יותר מדי בקירבה, ולא להפריז יותר מדי בריחוק. גם זה וגם זה יכול היה לפגוע קשה מאד בעצם הקיום הפיזי של הקהילה.

לאחר ימים רבים ופעמים רבות של בקשות, המצב נעשה חמור יותר ויותר. כשלא רוצים להחליט החלטה ברורה – מקימים וועדה, אומרים: נתייעץ, נתוועד, נחקור ונחשוב. וכך עונה להם רבי אמנון: תנו לי כמה ימים להתייעץ ולחשוב. וזה סביר. זו טענה מתקבלת. עד כאן מהלך הדברים מובן והגיוני מאד, ביחוד כשאנו מבינים שהוא נובע ממצוקת הקיום.

כעת, אנו מגיעים להתפתחות מופלאה. כדי להבין איך התקיימה ושרדה היהדות בסביבה עויינת, מרובה בכמות, מרובה בכוח, בעוצמה ובכוונות זדון כלפי היהודים, ולא רק שהתקיימה ושרדה, אלא היתה בעלת עוצמה רוחנית גדולה, נפגשים אנו בדמותו של רבי אמנון, שבאישיותו מייצג את כל קהל ישראל. הוא חכם, מיוחס, יפה תואר ויפה מראה. אדם בעל מעלות רבות. אם היה מסכים, היה יכול גם הוא להיות הגמון. יש לו כל התכונות הדרושות לכך. רק דבר אחד הוא לא יהיה אם יסכים להצעת ההגמון: הוא לא יהיה הוא עצמו. הוא יכול להיות שר או איש כנסיה מכובד ביותר, אבל היהודי שבו לא ישרוד. היהודי לא יחיה. זה מה שנתון על כף המאזניים.

"ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים".

זה כל מהותו, כל ישותו. איך אפשר היה לומר דבר כזה? נכון, יש משקל לצרכי הקיום הפיזי, השקט והשלווה. אבל מה עומד מול זה? "שם הדבר לליבו". האם בכלל אפשר שמישהו בעולם יתרשם שענין זה צריך לעצה או למחשבה?

"ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם. כי אמר ארד אל ניבי אבל שאולה. ויבך, ויתעצב אל ליבו. ויהי ביום השלישי בהיותו כואב ודואג וישלח ההגמון אליו, ויאמר: לא אלך. ויוסף עוד הצר שלוח עוד שרים רבים ונכבדים מאלה, וימאן ללכת אליו. ויאמר ההגמון: מהרו את אמנון להביאו בעל כורחו. וימהרו ויביאו אותו אליו. ויאמר לו: מה זאת אמנון? למה לא באת אלי למועד אשר יעדת לי להוועץ ולהשיב לי דבר ולעשות את בקשתי?"

יש לשים לב לדברי ההגמון: "ולעשות את בקשתי". הדבר כבר ברור. אם אפשר להוועץ ולחשוב על כך, הרי שהתשובה ברורה. אם ניתן בכלל לחשוב שאפשר אחרת, אז אכן ישנן כל הסיבות להגיע אל "המסקנה הנכונה". למה להשאר מיעוט נרדף, חסר כוח, מבוזה, מושפל, נתון למשיסה, כאשר יש בך חכמה, ויש לך יחוס, ויש לך יופי. יש בך כל התכונות החשובות. למה לך להסתפק בכך?

"ויען ויאמר אמנון: אני את משפטי אחרוץ".

אכן לא באתי אליך, ואני יודע שאתה כועס עלי, ומכיוון שאינני מתכוון לעשות את בקשתך אני יודע שתעניש אותי. והנה, "אני את משפטי אחרוץ". אני אומר מה יהיה עונשי, מפני שאני הבכתי אותך, לא הייתי צריך לנטוע בך תקווה כזו שאהפך ואמיר את דתי. נכון, אני אשם בזה ואני אחרוץ את משפטי. רבי אמנון לא רוצה לסכן את כל הקהילה ולכן הוא מסכן רק את עצמו.

"כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך דינה לחתכה".

עכשיו מגלה אני לך שלא באמת אמרתי את שאמרתי, אלא רק לדחותך, וזה באמת לא ראוי, כי אתה השליט והמושל. הלשון הזאת "דינה לחתכה".

ומגלה לנו כאן בעל הסיפור:

"כי חפץ היה רבי אמנון לקדש את ה' על אשר דיבר ככה".

אנו רואים כאן את השניות, הכפילות הזו, שבמצב היהודים. הוא גוזר על עצמו דבר איום. יש לדעת, שעונשים אלו היו מקובלים. היו חותכים לאנשים את הלשון, האף, האוזניים והידיים. הוא אומר להגמון "הלשון אשר תכזב לך תחתך", אבל הוא היה "חפץ לקדש את ה'" בעיני היהודים, ובעקיפין גם בעיני הגויים. שיהיה ברור, שיהודי שבכלל מבטיח למישהו שיחשוב על המרת הדת, אין זה אלא כזב. דבר כזה בלתי אפשרי.

"ויען ההגמון ויאמר: לא, כי הלשון לא אחתוך, כי היטב דיברה, אלא הרגלים אשר לא באו למועד אשר דיברת אלי אקצוץ, ואת יתר הגוף אייסר. ויצו הצורר ויקצצו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו".

ולא בבת אחת. הנה רואים כאן אלו יסורים היו מקובלים אז:

"ועל כל פרק ופרק היו שואלים לו: התחפוץ עוד אמנון להפוך לאמונתנו? ויאמר: לא".

עשרים פעם הונפה הגרזן על כל אצבע ואצבע. זה לא רק הכאב של החיתוך הראשון, זו הציפיה האיומה לחיתוך הבא. ואפשר למנוע זאת, רק לומר מילה.

"ויהי ככלותם לקצץ ציוה הרשע להשכיב את רבי אמנון במיטה אחת וכל פרקי אצבעותיו בצדו וישלחהו לביתו".

כמובן, למען יראו וייראו. להראות לכולם מה קורה כשלא נשמעים להגמון.

כאן מעיר בעל הסיפור הערה מעניינת:

"הכי נקרא שמו רבי אמנון, כי האמין לא-ל חי וסבל על אמונתו יסורים קשים מאהבה, רק על הדבר אשר יצא מפיו".

שמו של רבי אמנון שמוזכר כאן, לא מוזכר בשום מקום אחר. אמנם, בידינו רק מעט מסמכים מאותן הקהילות, אבל מתוך ספרי ההלכה ומכרוניקות שונות שנכתבו באותן שנים אין זכר לרבי אמנון שעל פי המסופר היה גדול דור ובעל יחוס. יתכן ששמו באמת היה שונה, ורק לאחר הסיפור הזה נקרא אמנון. נתנו לו שם חדש, כי "האמין לא-ל חי וסבל על אמונתו יסורים קשים מאהבה". זוהי כמובן רק השערה, ואין לה סימוכין.

"אחר הדברים האלה קרב מועד והגיע ראש השנה".

הוא מתהפך ביסוריו. מפצע אחד שכזה קשה היה להחלים באותם הימים, בגלל זיהומים, הרעלת דם, נפיחות ומוגלה. ולו עשרים פצעים שכאלה. אין זה מוות מהיר. ימים על גבי ימים גופו מודלק, נרקב, שותת דם, והוא רואה ומרגיש את זה. הוא מתייסר. זהו העונש. הצוררים ידעו טוב מאד שמוות מהיר זהו חסד. כך הוא שוכב בחוליו, ביסוריו, בידיעת מותו הקרב והולך. והנה "קרב מועד והגיע ראש השנה".

"ביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים ולהשכיבו אצל הש"ץ. ויעשו כן".

נתאר לעצמינו את בית הכנסת. כולם ידעו מה קרה לו, והנה עכשיו מביאים אותו על אלונקה, כמו שהוא, ומניחים אותו ליד העמוד, אצל הש"ץ.

"ויהי כאשר הגיע הש"ץ לאמר הקדושה וחיות אשר הנה, אמר לו רבי אמנון, המתן מעט ואקדש את ה' הגדול, ויען בקול רם: ובכן, לך תעלה קדושה, כלומר שקידשתי את שמך על מלכותך ויחודך. ואחר כך אמר ונתנה תוקף קדושת היום".

לתנות פירושו לספר. כעת אני יכול לספר את תוקף קדושת היום.

"ואמר אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח, כדי להצדיק עליו את הדין, שיעלו לפניו אותם פרקי ידיו ורגליו, וכן כל הענין, והזכיר וחותם יד כל אדם בו ותפקוד נפש כל חי, שכך נגזר עליו בראש השנה. וכשגמר כל הסילוק נסתלק".

סילוק, דהיינו, פיוט. סילוק בארמית, פירושו, עליה. "קא סלקא דעתך", פירושו, עולה בדעתך. כל פיוט כזה בתפילה נקרא סילוק, מפני שעניינו היה להעלות את המתפלל לדרגה גבוהה יותר. "כשגמר כל הסילוק נסתלק", גם זה אותו הפירוש, נסתלק, היינו, עלה לעולם העליון.

"ונעלם מן העולם לעין כל, כי לקח אותו האלוקים, ועליו נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אחר הדברים האלה, אשר הועלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבי קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס ולימד לו הפיוט ההוא ונתנה תוקף קדושת היום. ויצו עליו לשלוח אותו לכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזכרון. ויעש הגאון כן".

ומעניין, שלפני כמה עשרות שנים נמצא נוסח של הפיוט "ונתנה תוקף" בשינויים קלים בגניזה הקהירית, שכנראה נשלח מאשכנז לקהילות רבות בגולה, עד שהגיע גם לקהיר. ואכן, הפיוט הגיע גם לקהילות ספרד, אף שלא תפס מקום מרכזי בתפילה כאותו מקום שתפס בנוסח התפילה האשכנזי.

 

מניתוח סיפור זה מתגלה לפנינו הפלא והסוד של הקיום היהודי. עד אשר רבי אמנון אמר להגמון שהוא יחשוב ויתייעץ, המצב היה סביר למדי. משם ואילך הכל מופלא. למדנו על קושי הקיום הפיזי של הקהילה היהודית. ראינו עד כמה היו נתונים היהודים לחסדי השליטים ולחסדי הסביבה. עד כדי כך שכמה דורות לאחר מכן, בשינוי מה של המצב, נשרפו ונחרבו מאות קהילות. דבר לא עצר את הרוצחים והפורעים, לא רכוש, לא חיים של ילד, לא של אשה, לא של זקן ולא של גבר. קיום איום. באופן פשוט, קיום שכזה היה צריך לגרום לבריחה, להפיכת קבוצות האנשים האלה לקבוצות שוליים. לא כן היהודים. הקהילה היהודית תפסה מקום מרכזי בתרבות האירופית, וגם בארצות האסלם. אישי הקהילה, היו אנשי מופת מלאי דעת וחכמה, שירה ומדע.

בסיפור זה יש שלושה יסודות:

א. תיאור הקושי. תיאור ריאלי, היסטורי, מזעזע בפשטותו. איך מייסרים ומענים אדם בעל מעלה על לא עוול בכפו. הרי הוא לא רוצה להיות מלך, שליט, הגמון או בעל אחוזות. הוא רק רוצה לחיות באמונתו. על לא עוול בכפו מענים אותו עינויי תופת. זהו הקיום.

ב. מכאן עוברים להמשך הקיום – מסירות הנפש. זה דבר מופלא. תקופה זו של ימי הביניים מרובה כל כך במופתים של מסירות נפש, של נכונות לקבל יסורים איומים שאי אפשר לדמיין אותם. בכל מקום ובכל קהילה. וזה עצמו הוא האמצעי לשרוד! זה עצמו הוא המופת והוא נקרא קידוש ה'. קידוש ה' הוא סוד הקיום דווקא. דביקות עד כלות ממש, במציאת תעצומות נפש שלא ניתנים לתיאור. וגם אם יטען אדם שסיפורו של רבי אמנון הוא ספרות גרידא, הרי שישנן עוד מאות עובדות מבוססות נוראות יותר.

ג. דווקא מתוך יסורים אלו נובע פרץ של יצירה. איש מיוסר זה מייסד את הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום". איזה עומק נפשי, איזה כוח נפשי להפוך את היסורים ליצירה רוחנית נשגבה כל כך, בהירה בהגיונה:

"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום. ובו תנשא מלכותך"

לא של ההגמון, לא של המלך ולא של הקיסר. הקדושה היא המלכות!

"ויכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות, ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו"

הוא רבי אמנון, שכבר לא יכול לחתום בידו – חותם ידו נמצא בספר הזכרונות העליון של המלכות העליונה. קבלת הדין, צידוק הדין, עוצמת הדביקות של קידוש ה'.

"ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו: הנה יום הדין, לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין. וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

בל יחשוב אדם שהרוצחים האיומים האלה ינוקו, ושיש שכחה. כולם, ממלאך ועד אחרון הבריות, באים לדין. הרועה-הרואה, המשגיח איננו האפיסקופוס. השולט והמושל איננו ההגמון.

"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריותיך, ותכתוב את גזר דינם".

זהו פיוט קצר שיש בו הד לסיפור היסטורי, ויש בו אמירה של האמת הגדולה על תפיסת היהדות את העולם ואת המציאות. מי יצר זאת? לא רבי אמנון יפה-התואר ויפה-המראה ובעל היחוס, אלא רבי אמנון החולה, המיוסר, המוכה בדלקת ובהרעלה, השוכב על ערש הדוי. מתוך מצב נורא זה הוא יוצר את הפיוט. האפשר לתאר פלא גדול מזה? איך מתוך החשיכה, מתוך האימה הזאת, יוצאים בעלי התוספות, הפרשנים, הפייטנים ובעלי הסוד, חכמי אשכנז וחסידי אשכנז, מנגני הניגונים, אלה היודעים לרחם על הבריות, בעלי האחדות והסולידריות בין כל היהודים מכל הקהילות.

שלוש נקודות אלו הן תמצית הקיום היהודי: קושי הקיום הפיזי, האמצעי לשרוד דווקא על ידי מסירות הנפש וקידוש ה', והחיוניות העצומה שבאה לידי ביטוי ביצירה הרוחנית שמצריכה דיוק, רגישות, עדינות, שליטה במכמני הלשון, הרגש, המקורות, ותפיסת עולם רחבה. מדור לדור, כל מכה, כל גזירה, כל רצח, כל שמד הולידו שורה של חכמים קדושים, חסידים, בעלי הלכה ובעלי אגדה, מנהיגים. זה מה שאפיין את היהדות בימי הביניים. מן הראוי לחפש שורשים של התופעה המיוחדת הזאת בשמי שמי קדם. דמויותיהם של אבות האומה, וביחוד עקידת יצחק, משה ובני ישראל שהיו במצרים ובמדבר, כל גיבורי האומה בכל הדורות היו דמויות מופת. רואים אנו כיצד מה שנבנה במשך הדורות, מימי האבות ואילך, התגבש לכלל זהות מיוחדת במינה בעלת עוצמות שלא תשוערנה, עוצמות קיום ויצירה, ויכולת להוליד מתוכן גם חזון, גם גדולה, גם מוסר, ציפיה לימים טובים יותר, לעולם טוב יותר, לימות המשיח. זוהי הרציפות הפנימית של ההיסטוריה היהודית, למרות כל הנפתולים הגיאוגרפיים והפוליטיים שעבר העם היהודי משבתו בארץ ישראל ועד היותו מפוזר ומפורד בין העמים מושפל ומבוזה, אבל גדול ונפלא.

  1. ר' אפרים ב"ר יעקב מבונא (נולד ד'תתצ"ג, 1133) – פרשן ופייטן. היה תלמידו של רבי יואל הלוי ומילא את מקומו כאב בית דין. זמן מה לימד תורה במגנצא ובשפירא. בשנת ד'תתקנ"ז, 1197, ישב בבונא ובנושׂא, ויצא מנושׂא שלושה ימים לפני מאורעות הדמים וכך ניצל. חיבר תוספות לתלמוד, תשובות הלכתיות ופירושים לברכות הנהנין ומנהגים. כ – 25 מפיוטיו נשארו בידינו.

אודות הרב זאב סולטנוביץ