זכינו ושמענו הרצאה מרתקת, מפי פרופ' זוהר עמר, מנושאי הלימוד בישיבה. ההרצאה ניתנה ב-ו כסליו תשע"ו בבית המדרש של ישיבת הר ברכה והייתה פתוחה לציבור הרחב.
פרופ' זוהר עסק בנושא: כשרות הארבה, ומסורת אכילת חגבים בקהילות ישראל.
תקציר
ראשית סקר פרופ' עמר את מכת הארבה לאורך השנים ואת עצמת ההרס שהיא עשויה להמיט על ראשם של הנפגעים ממנה. נחילי הארבה עשויים לכלול מליונים רבועים – בק"מ צפוף יש כ-50 מליון לפעמים יש עד מליארד פריטים שכל אחד מהם אוכל ביום כמשקל גופו 1-1.5 גרם לפרט ו3 גרם לנקבה עם ביצים. נזק של עד כ-2,000 טון ליום!
הם מתלהקים במפתיע באפריקה ונודדים עם הרוחות במהירות של עד 100 קילומטר ביום. כיום בודקים היווצרות ארבה ומרססים אותם בטרם יגיעו לארץ.
אחרי להקת ארבה משמעותית שבאה עם משטר הרוחות יש סכנת רעב ממשית ואכילת הארבה היא המענה לסכנת המוות ברעב שהארבה עלול להביא.
בעוד שכל השרצים אסורים לאכילה ויש על אכילתם איסורי תורה רבים הארבה מותר לאכילה. כדי לאכול את הארבה המותר חייבת להיות ודאות גמורה שזה אכן הארבה המותר, את הודאות הזו משיגים בזכות המסורת.
הארבה עליו יש מסורות הוא 'ארבה המדבר' עליו יש מסורת של כשרות בתימן וצפון אפריקה.
מקורות השיעור:
1) בשנת 770/1369 הופיע באלשאם ארבה עצום שלא נשמע כמותו ונמשך ממכה ועד אלשאם והיה עצום בחוראן עד כי אכל את העצים והעצה ודלתות הבתים ואת כל מה שהגיע אליו; צבעים ובדים. וסתמו (האנשים) את מקורות המים מחשש פן ישחיתום. ובעג'לון הגיעו הדברים עד כדי כך שהתמלאה ממנו העיר וננעלו השווקים וכוסו דלתות החנויות והחלונות. ובאו לתפילת יום השישי והיה המסגד מלא מהם ונזרקו <נפלו> על הדרשן מעל המנבר עד כי הסיחו את דעתו מהדרשה וכן בלבל את הציבור, עד שיצאו מן המסגד כשהם מנערים אותו מהם לעבר הברכיים. והבאישו בשל המספר הרב שהרגו מהם עד כי החלו אנשי הארץ להריח את ה"קטראן" על מנת להפיג את ריחו <של הארבה> (קלקשנדי, א, עמ' 524).
2) ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה ויעל על ארץ מצרים ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל אשר השאיר הברד; ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' נהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה; ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן; ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים; וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם; ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה; ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'; ויהפך ה' רוח-ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים (שמות י יב-יט).
3) "כלהבת אש אחז הארבה בתבואת הארץ, פגע בכל עץ ושיח. לראשונה נתקלתי בו בואדי ליד בית-גן. היינו רכובים על הסוסות, צבי נדב ואני, בשובנו מפגישה עם חברינו ביבניאל ובבית-גן. לפתע חשכו עינינו למראה השטף הבוקע ועולה מן הואדי ומתפשט במכוון, כאילו היה מצביא בראשו. הזחל נהר במעלה הרמה כטור צבא אדיר. בזרם שחור רחשו החגבים הזעירים, שחרחרים-ירקרקים, אשר טרם צמחו להם כנפים. עולים הם כאימה שחורה, מן הגליל ישר אל העמק. תחילה סבורים היינו: הנה יתפזר הזחל על-פני השדות, יפנה ימינה ושמאלה, אך הזרם הרוחש הפך ממש לנגד עינינו לנחל סמיך של זפת בוערת. תחילה היתה בנו סתם סקרנות למראה המדהים, שכמוהו לא ראינו מעולם. הוספנו לרכוב לאטנו, ולהתבונן במחזה, עד שמצאנו עצמנו לפתע בתוך הזרם ואימה ניעורה בלב. האצנו בסוסות ועברנו בדהרה, והזרם מדביק אותנו. הוספנו לדהור כנמלטים מפני אויב העולה עלינו לבלענו. אכן זה היה המראה לנגד עיני הנביא כאשר פרץ בזעקה…מי שלא ראה במו עיניו את השטף הרחב של הזחל, לא יבין לדבריו של הנביא יואל, ולא יאמין לרחשי לבנו…" (רחל ינאית בן-צבי, אנו עולים, תל-אביב 1969, עמ' (371-370.
4) על אלו מתריעין בכל מקום ? על השדפון, ועל הירקון, ועל הארבה ועל החסיל ועל חיה רעה ועל החרב – מתריעין עליהן מיד מפני שהיא מכה מהלכת (משנה, תענית ג, ב) רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון – בכל שהוא. ארבה וחסיל – אפילו לא נראה בארץ ישראל, אלא כנף אחד מתריעין עליהן. (בבלי, תענית כב ע"א).
5) ויאמר ה' אל משה נטה את ידך – ארבה למה הביא עליהן? מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה ואכלו כל מה שזרעו ישראל להם… ויהפך ה' רוח ים – מהו לא נשאר ארבה אחד? א"ר יוחנן: כיון שבא ארבה שמחו המצריים, אמרו נקבוץ (ונשלק*) ונמלא מהם חביות. אמר הקב"ה: רשעים ! במכה שהבאתי עליכם בה אתם שמחים ? מיד ויהפך ה' רוח ים חזק מאד – זה רוח מערבית. וישא את הארבה וגו'. מהו לא נשאר ארבה אחד ? אפילו מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם. (שמות רבה יב, ו: *תוספת של מדרש תנחומא לפרשת וארא, יד).
6) ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל (שמות יח, ט): ר' יהושע אומר בטובת המן הגיד לו: מן שנתן לנו המקום אנו טועמים בו: טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים – טעם כל מטעמים שבעולם" (מכילתא רשב"י יח ט).
7) על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו. על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות הוא אומר שהכל נהיה בדברו…ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכים עליו (משנה, ברכות ו, ג)
8) כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם; אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא (=קרי לו) כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ; ואת אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו (ויקרא יא כ-כב).
9) ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסלים וכנפיו חופין את רבו. רבי יוסי אומר: ושמו חגב. (משנה חולין ג, ז)
10) ת"ר את אלה מהם תאכלו את הארבה וגו' ארבה זה גובאי סלעם זה רשון חרגול זה ניפול חגב זה גידאן. מה ת"ל למינו למינהו ? למינהו ד' פעמים להביא ציפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והרזבנית… (בבלי, חולין סה ע"א).
11) חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים – לא פסלו את צירם, העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור (משנה, תרומות י, ט).
מסורת אכילת חגבים בקהילות ישראל
12) ממעל לרגליו – סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהן במקומנו בינותינו כאותן שקורין לנגושט"א, אבל אין אנו בקיאין בה… ובזה אין אנו יודעין להבדיל ביניהן (רש"י לויקרא יא כא).
13) ועכשיו אנו נוהגין שלא לאכול שום חגב אפילו בכל הסימנים ואפילו ידוע ששמו חגב. ומימינו לא שמענו שיהא מקום שאוכלין בו חגבים (הרב יחיאל אפשטיין, ערוך השולחן, יו"ד, סימן פ"ה)
14) שאלת חגבים שאספו אותם הגוים במדבר במקום שאין שם יהודי כלל ויבשלו אותם ויביאו אותם מלוחים ומוכרין אותם בשוק. אשאלך אדוני והודיעני אם היו אסורים משום אסיפת גוים ובישולם ואין צ"ל על אותם חגבים שיבשלו אותם הגוים בקדירות שלהם משום גיעולן.
ובימי קדמונינו וזקננו היה מעט מזער מהקהל אוכלין אותם עד שבא מי שהתיר ואפי' המבושלים בקדירות ולא פשטה הוראתו עד הזמן הזה רוב העם אוכלין אותם בפרסייא וסמכו על המתיר; אדוני תשיבני אם הם אסורים או מותרים.
תשובה: …… והרשב"א ז"ל כתב הרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת ע"כ. לכן אני אומר אתם גם אתם אם נהגתם בארצכם לאוכלם במסורת ממי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אין חשש איסור בדבר, מאחר שהוא במסורת בידכם. (ר' צמח דוראן, יכין ובעז, א, סימן סד)
15) אשר לו כרעים – כבר הארכתי בחיבורי על טוי"ד שהעיקר כפירש"י בזה שצריך שיהיו לו כרעים הארוכים סמוך לצוארו. והטועים להתיר כי אין מין זה בנמצא… ומעתה אין ראיה ממה שאין מצוי מין זה לומר שאיננו בעולם, שהרי יש מינים הרבה ודאי ואינם מצויים כל עיקר
אצלנו, לכן כל ירא וחרד ירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה וימחה בשולחי יד. והנה מיום שנשמעו דברי במערב ופירשו מהם רבים לא נגע ה' עוד במכה זו ולא נראו זה יותר מי"ב שנה, כי תורה ומעשים טובים כתרים בפני הפורענות. (פירוש ר' חיים בן עטר לתורה, ויקרא יא כא)
16) הרב אברהם בן מרדכי אנקאווה (נולד ב1810-):
"אבל במקומות המערב קבלה ומסורת בידם, איש מפי איש בחגב המצוי לפרקים שהם שני מינים אחד כרסו ירוק הנקרא בערבי (ספר) <=כלומר צהוב) ואומרים שהוא זכר ואחד כמוהו וכרסו נוטה להיות שחור קצת ונקרא בערבי (זביבי) ואומרים שהוא נקבה. ועל הירוק אומרים דקבלה בידם שהוא אסור, והאחר השחור אוכלים אותו בפומבי בכמה קהילות ועולה על שלחן מלכים. והגם כי מעולם לא מלאני לבי לאוכלם הגם שאני רואה כמה רבנים מפורסמים עולה על שולחנם, אוכלים ושמחים בו ומקהים שן מי שאינו רוצה לאכלם. וע"כ אם יש איזה קהילות שאינם רוצים לאכלם לא משום שמכחישים הקבלה, אלא הטעם הוא כיון שהאיסור שלהם היה להם למאוס וע"כ גם דלת העם נמשכו אחריהם שלא לאכול גם הם… וע"כ יראה לי שאלו הרוצים לאסור אפילו אחר המסורת שבידם כנזכר חסיד שוטה יקרא ואין להביא ראיה ממנו לאסור לאדם אחר השואל אם מותרים הם או אסורים…"
17) תשובה לרב קוק: שאלה יז – האם אתם נוהגין לאכול חגבים טהורים על פי סימנים או מסורת או באיזה אופן היא המסורת ?
תשובת בי"ד דלעה ובי"ד ג'חאף: פסק מרן דכל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים שחופות רוב היקף גופן ויש לו ב' כרעים לנתר בהן על הארץ הרי זה מיו טהור, ונוהגין לאכלו בכל נפוצות ישראל ובערי תימן. וכן אישרו את התשובה בבית הדין של אל-חביל, קאהרה, מלחה, קעטבה, כיאריא, דוראן וחדיף.
תשובת בי"ד צנעא: חגבים נאכלים במסורת מאבותינו שהם טהורים ידועים הם אצלנו, ויש מינים שיש בהם כל סימני טהרה ואנו נוהגים בהם איסור (שמואל יבניאלי, תרע"א, 185-200)
18) הרב עמרם קורח, סערת תימן, ירושלים תשנ"ג, עמ' צד:
מסורת וקבלה בכל נפות תימן מדורות קדומים, שהארבה המפורסם העולה בריבוי עצום הנק' בערבי "ג'ראד", שמין חגב הוא וטהור. וכשיראה כנף ממנו ישמחו לקראתו, אף שהם מצרים על נזקו שאוכל את תבואת הארץ, חביבה עליהם הנאת שעתם. לעת ערב, מביטים מעל הגגות לידע מקום חנייתו, אפילו יהיה רחוק מהלך שעה או יותר, משכימים קודם עלות השחר, בעת שהוא קפוא מהקור, ויוצאים מהעיר, אנשים ונשים וטף, וכל אחד כיסו בידו, אוסף ממנו כל מה שיכול לישא. ומי שיש לו חמור, ממלא שקים וטוען על חמורו, ונכנסים אל המדינה ששים ושמחים כמוצא שלל רב.
בכל בית, נמצאים שנים שלשה תנורים שפיהם למעלה, מסיקים אותם עד שהקש נשרף בהם, גורפים האש ומריקים הכיסים לתוכם, וסותמים פי התנור עד שיצלה הארבה יפה. ואז מוציאים אותם ומזלפים עליהם מי מלח, ומכניסים אותם לאוצר ועדיין הם בכנפיהם וקרסוליהם ומסתפקים מהם. העשירים, אוכלים מהם בכל יום לקינוח הסעודה, והבינונים משלימים בהם החלק הגדול מסעודתם, והעניים קובעים עליהם כל סעודתם. ובשנות רעבון, הכל נזונים ממנו, ומי שצריך לשבור רעבונו, תיכף צידתו מבשל במים ואוכל.
19) "התימנים ברכו את בוא הארבה ויקבלוהו בשמחה, כקבל אבותינו הקדמונים את השלו במדבר, ויפנו לכרמי השקדים ובידיהם שקים גדולים, אשר מלאו בשלל הטעים בפיהם, כממתקים לחך ילד" (אהרוני עמ' 41)
20) יהודי תימן נוהגים עד היום, כל אימת שמתקפת חגבים פוקדת את מקומותיהם, לצאת בלילות בכלי רכב למקומות נחיתתם. בהגיעם ליעוד מפסיקים את פעולת המנוע, אך מותירים את אורות הרכב. כל שנותר הוא לנענע את העצים הסמוכים ולאסוף את החגבים הנושרים ארצה כאסוף ביצים עזובות. בבית משרים את החגבים בקדירת מים רותחים, מתבלים ומצננים, והרי לך מזון טעים שמשתמשים בו לפחות חצי שנה" (אבישר, תשנ"ד, עמ' 52).
להרחבה
זהר עמר, הארבה במסורת ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשס"ד
