פרשת אמור – התודה וההודאה

"זבח תודה לה'"

אחד הקורבנות המוזכרים בפרשת השבוע הוא קורבן התודה, "וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו, ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר, אני ה'". והיום נעסוק במשמעות התודה וההודאה.

אנחנו בעיצומם  של ימי הודאות- יום העצמאות ויום ירושלים- וחשוב מאד להבין את משמעותה של ההודאה, משמעותה של התודה, שהיא איננה תוספת צדדית, אלא המטרה והמהות.

אחד הפסוקים שמבטא עניין זה באופן חריף ומשמעותי הוא הפסוק שאנו אומרים כל יום: "ואימרו: הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו והצילנו מן הגויים להודות לשם קודשך להשתבח בתהילתך". כלומר המגמה של כל תהליך הגאולה, הוא להודות לה'.

ויש לשאול מה יש בהודאה שהיא דבר כל כך עוצמתי וכל כך משמעותי? מה יש בהודאה שאחד המרכזים של כל חג הוא ההלל?

כשאני מודה אני מתחבר למי שהודיתי לו, אני רואה את הטוב במעשיו והנהגתו, אני מודיע טוב זה בעולם וזו מגמת עם ישראל: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

ההודאה היא חלק משמעותי מהקריאה בשם ה', אותה הקריאה שהיא מטרת חיינו – "הטוב שמך ולך נאה להודות", "להודות לשם קודשך…", "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא", "הודו לה' – קיראו בשמו".

כדי שההודאה תהיה שלימה יש צורך במספר דברים. הדבר הראשון הוא הכוונה. יש סיבות שונות להודאה: יש האומרים תודה מחוסר נעימות, יש האומרים תודה כדי לקבל עוד וכו'. אך הכוונה העמוקה של ההודאה היא להכיר ולהוקיר, לשבח ולשמוח בטוב, "וכי תזבחו זבח תודה לרצונכם תזבחו"- מתוך רצון שלם וטהור להודות.

המילים הראשונות שאנו אומרים בבוקר הן "מודה אני". העולם כולו חסד יבנה. יש חלק אחד בתפילה שבה כולנו כאחד מחוייבים לכרוע – מודים אנחנו לך!

עוד דבר עמוק בהודאה השלימה הוא ההודאה על הכול- על הטוב ועל הנראה לנו כרע, על כל מכלול החיים – "כי טוב ה' לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו". רק מתוך ראיית כל הדורות מבינים שכל הרע מגמתו לטוב.

לכן הקורבן היחיד שמעלים חמץ- שמייצג את היצר הרע- על המזבח הוא קורבן התודה. הסיבה לכך היא שהודאה שלימה היא לראות את כל הטוב, הגלוי והנסתר, העכשווי והעתידי.

התודה, המקדש והחיים השלמים

התורה מצווה "כי כל שאור וכל דבר לא תקטירו ממנו אישה לה'". אסור להקטיר את השאור כיוון שהוא מייצג את היצר הרע, ואסור להקטיר את הדבש (=פירות) כיוון שהוא מייצג את התאוות, המותרות ותענוגי החיים. לציווי הזה ישנם שלושה חריגים:

החריג הראשון הוא בקורבן שתי הלחם שבחג השבועות. כיוון שאנו זוכים לקבל תורה, ממילא אפשר לחיות את החיים בשלמותם. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

החריג השני, גם הוא בחג השבועות, בו מביאים את הדבש- פירות הביכורים- למקדש.

החריג השלישי הוא קורבן התודה, שהוא גם המקרה היחיד בו מביאים חמץ למזבח. בקורבן התודה עשרה מתוך ארבעים הלחמים הם לחמי חמץ. עוד דבר משמעותי מאוד לקורבן התודה, שמצויין בפסוקים שהבאנו, הוא שהודאה היא דבר כללי המצריך שיתוף של ציבור, של קהל רב, שהרי יחד עם קרבן התודה מביאים ארבעים לחמים- כמות אדירה של אוכל. ועל הכמות האדירה של האוכל יש ציווי "לא תותירו ממנו עד בוקר". דבר שבהכרח גורם למודה לשתף בשמחתו קהל גדול. הודאה, כפי שאמרנו, אינה דבר פרטי וקטן אלא עניין כללי וגדול.

מכל דברנו עולה מדוע כדי להודות הודאה שלמה צריכים חיים שלמים. חיים בהם גם הארציות מקבלת משמעות. חיים בהם כל הכלל מחובר, ולכן ההודאה השלמה היא חירות לאומית יחד עם עצמאות בארצנו, בניין מקדש ותורה שלמה. את כל השלמות הזו אנו יוצרים וקונים בימים אלו, בהם אנו מתעלים מהחירות הלאומית של פסח, דרך עצמאות מדינית של יום העצמאות, וחיבור של מלכות ישראל ומקדש ביום ירושלים, לקראת קבלת התורה השלמה בשבועות.

יהי רצון שנזכה למציאות של "ואמרו (ציווי לכל הכלל) הושיענו אלוקי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגויים, להודות לשם קודשך להשתבח בתהילתך".

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה. למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע. הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.