ראש השנה – לעבוד את ה' בשמחה

בימים אלו כולנו מתכוננים לימים הגדולים והמופלאים, נוראי ההוד, שבאים עלינו לטובה ולברכה. וכל מי שמתעורר מקול השופר בודק ומפשפש במעשיו ובדרכיו ועושה את חשבון הנפש השנתי- בדוק היכן צריך תיקון, מהו הדבר הדורש שיפור, ולאן הוא רוצה לצמוח, להתפתח ולגדול בשנה הבאה עלינו לטובה.

שמעתי מהרב זלמן ברוך מלמד שליט"א, ראש ישיבת בית-אל, שלמרות שהרשימות הארוכות של החטאים עליהם אנו מכים בווידויים השונים יש חטא אחד שחסר ברשימה וראוי להכות עליו- והוא על חטא שחטאנו שלא עבדנו את ה' אלוקינו בשמחה ובטוב לבב (חטא שהינו חמור מאוד ובשלו באו הקללות האמורות בפרשת כי תבוא, אותה מיהרנו לקרוא בחודש האחרון בכדי שתכלה שנה וקללותיה (ע"פ הגמ')).

ישנה חשיבות רבה לעבודת ה' בשמחה, כפי שנהוג להגיד בחסידות ששמחה איננה מצווה והעצבות איננה עברה, אך השמחה מביאה לכל המצוות והעצבות מביאה לכל העברות. כאשר האדם מרגיש משמעות, אושר, סיפוק, חיות וחיוניות בעבודת ה' הוא ירצה להתקדם ולהתגדל, להוסיף ולצמוח בעבודתו. אך כאשר אדם מרגיש עצבות וכבדות, צער וריחוק, הוא יעשה את המינימום, וייתכן אפילו שלאט לאט יתרחק ויחסיר עוד ועוד מעבודתו.

לכן אחת השאלות המשמעותיות ביותר שעל האדם לשאול את עצמו לקראת השנה החדשה היא כיצד יגיע לעבודת ה' בשמחה, כיצד יצליח ליצור אוירה של שמחה בחייו, שמחה בעבודתו, באשתו, בילדיו ובחבריו.

 


 

הדבר מתאים במיוחד לראש השנה שבו אין אנו עוסקים בחשבונות פרטיים ופרטניים, אלא בהסתכלות כוללת על מכלול חיינו ודרכנו. השמחה איננה מצווה פרטית אלא אוירה- אור מקיף, דרך חיים ודרך הסתכלות.

לכן, וכדי לזכות לשמחה, צריך לשנות גישה, צריך להסתכל במשקפיים אחרות- משקפיים של אופטימיות, משקפיים שרואות את הטוב והחיובי. הדרך המעשית להגיע לכך על פי התורה היא הכרת הטוב. דבר זה הוא מהותי ומונח בשמנו- 'יהודים'- שעניינו הודיה, וכפי שאמרה לאה אמנו "הפעם אודה את ה' על כן קרא שמו יהודה".

כשאדם רואה את הטוב, מכיר בו ומוקיר את נותן הטוב, הוא נותן מקום לטוב בחייו, ודבר זה מוביל לשמחה. וכפי שאנו אומרים יום יום: "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה…"- ההודיה מביאה לידי שמחה.

אחת התחושות שמונעות את האדם מן השמחה היא תחושת הבדידות והתלישות. כאשר אדם מכיר שיש מישהו שדואג לו ומטיב איתו הוא מרגיש שייך, קשור- תחושות אשר גורמות לו לשמוח. קל וחומר שכאשר הקב"ה מיטיב לאדם בכל שעה ושעה, האדם יחוש את אהבת ה' והשגחתו, יחוש בטחון ויציבות ויגיע לידי שמחה.

כך אנו מוצאים גם בפרשת כי-תבוא- פרשת השמחה- את מקרא הביכורים שעניינו הכרת הטוב. וכפי שכותב רש"י "ואמרת אליו' – שאינך כפוי טובה". וכן בקללות מפרש רש"י את המילים "מרוב כל"- "בעוד שהיה לך כל טוב". כלומר, היכולת לראות את הטוב, להבחין בחסד ולהוקיר טובה, היא המעוררת שמחה, והאזהרה שמזהירה אותנו התורה היא לא להיות כפויי טובה!

ואכן שמתבוננים בעשרת הדיברות מגלים שהדרישה והציווי האלוקי לקבל את הקב"ה כאלוה, כמנהיג, היא מדין הכרת הטוב- "אנוכי ה' אלוקיך"- מדוע?, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

נקודה זו עולה גם כאשר רואים את ההתייחסות האלוקית לאומות השונות.  התורה התייחסה בחומרה רבה לעמון ומואב- "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם", "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם", הסיבה שניתנת על ידי התורה ליחסה זה מפתיעה מעט "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, בדרך בצאתכם ממצרים…". ולכאורה, האם זו סיבה להרחיקם כל כך?! אלא שמבאר הרמב"ן שהסיבה להרחקתם היא כיוון שהם היו כפויי טובה: "והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואימם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם ה' מתוך ההפיכה, והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה". כלומר הם היו כפויי טובה, ומידה זו כל כך מקולקלת מצריך להרחיקם מעם ישראל לעולם!

מאידך מזהירה התורה את ישראל להכיר טובה "לא תתעב מצרי, כי גר הית בארצו" – ומפרש רש"י "לא תתעב מצרי'- מכל וכל, אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק…", כלומר למרות שהרגו בכם, ושיעבדו אתכם, גם הייתה לכם תועלת מהם, ואין לשכוח זאת.

לא לחינם קבעו חז"ל את מזמור לתודה כאחד המזמורים שאנו אומרים יום יום בפסוקי דזמרה, והאריכו בשבח האומרו, וכפי שסיכם זאת השולחן ערוך (נא, ט): "מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה".

עוד דבר מופלא אנו מוצאים בפרשת כי-תבוא, שכפי שהאדם צריך לעשות וידוי על הרע והחסר, על החטאים והעוונות, כך צריך להתוודות ולומר את הדברים הטובים שעשה. וכפי שאומר האדם בוידוי מעשרות "… עשיתי ככל אשר ציויתני", וכפי שמבאר מרן הרב קוק זצ"ל (עין איה, מעשר שני טו) ש"לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך, גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה'… ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב…"

ואם אדם רוצה לא רק לקרוא את דברינו אלא ליישמם, כדאי שבאופן עקבי ויום יומי ישאל את עצמו את השאלות הבאות: מה טוב בחיי? מה טוב במשפחתי? מה טוב באשתי/בעלי? מה טוב בכל אחד מילדיי? איזה טוב ה' גומל עימי? ולא פחות חשוב מכך- אלו דברים טובים עשיתי היום? מי שישאל עצמו שאלות אלו על בסיס קבוע- יפנה את מבטו לטוב ולחסד בחייו, ותהיה לו שנה שמחה ומאושרת.

 


 

ונסיים בדברי מרן הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה: "הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בליבות בני אדם יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי…וכוח הכרת הטוב לאל היחיד, החנון והטוב, ראוי שיהיה ער בלב מאד, עד שלא יתן דמי כי אם לחפש ולבקש במה להשקיט את הצמאון הגדול של ההוראה שאנו מכירים את טובתיו של הטוב והמיטיב ברוך הוא…".

יהי רצון שנזכה להכיר טובה לקב"ה ולכל מטיבנו, ומתוך כך נזכה לשמחה שלימה ולשנה טובה.

 

* נצרף כאן הפנייה למאמרו המתוק והחשוב של הרב זליג פליסקין שליט"א, בעניין הכרת טובה.

http://www.aish.co.il/sp/pg/48848522.html

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה. למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע. הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.