להסיר את המסכות – לפרשת תרומה

בפרשת תרומה שנזכה לקרוא השבוע, אנו נכנסים לסדרה ארוכה של פרשיות העוסקות במשכן. נראה שאין דבר שתופס מקום כל כך גדול ורחב כעבודת המשכן, ולכן ההתבוננות במשכן, במצוותיו, בצורתו, בכליו, בבגדי העובדים בן, בצורות העבודה, הוא מאד משמעותי. וכבר ביארנו את הדבר בשנים עברו והבאנו שם את ההקבלה שבין אדם-עולם-משכן.

וייקחו לי תרומה, לי?

היום נתבונן בהדגשה מעניינת מאד שנמצאת בפרשתנו. כשהתורה מצווה על התרומות למשכן, ישנו תנאי יסודי וחשוב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", ומפרש רש"י: "ויקחו לי תרומה' – לי לשמי".

על פי פירושו של רש"י, עולה שהפסוק מדגיש שלוש פעמיים שהדברים צריכים להיות לשם שמים: "ויקחו לי", "אשר ידבנו ליבו" – שעושה את הדברים מתוך רצון טוב (כפי שמפרש רש"י: "ידבנו לבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב"), "תרומתי" – תרומה שלי, לשמי. החיוב ההכרחי לקחת את הדברים לשם שמיים דווקא, חוזר ומודגש שוב בפרשתנו בפסוק "ועשו לי מקדש".

ונשאלת השאלה מדוע דווקא במצווה זו ישנה הדגשה כה גדולה שהדברים חייבים להיעשות לשם שמים? יתר על כן, בפרשת ציצית, אותה אנו אומרים פעמיים בכל יום, כתוב "דבר אל בני ישראל ואמרת להם ועשו להם ציצית"- כביכול אומרת התורה שהלקיחה היא בשבילם, וכפי שכותבת התורה פעמים רבות שהמצוות הם לטוב לנו, ועל כן עולה ביתר שאת השאלה מדוע בפרשתנו המצווה היא "לי"?

וננסה לתת לשאלה זו שתי תשובות המתכנסות לעניין אחד:

לשם שמיים

1.אנו אומרים בתפילות השבת ויו"ט "קדשנו במצוותך", וניתן להסביר שבתפילה אנו אומרים שכאשר המצוות יהיו 'מצוותך' – מצוות של ה' יתברך – אז נזכה לקדושה. כדי לזכות לקדושה המצוות חייבות להיעשות לשם שמים, כשההסבר לכך הוא שאדם שעושה את המצוות לשם שמים חושף ומגלה שמה שבאמת נמצא בתוכו זה רצון ה', ובכך מתגלה שהשכינה שורה בתוכנו.

בכל המצוות, אם האדם לא יעשה אותן לשם שמים אז האדם אמנם קיים את המצווה אך היא מלווה בחיסרון. לעומת זאת במצוות בניית המשכן, שכל עניינה הוא השראת השכינה, אם הדברים לא נעשים לשם שמים הרי שהעיקר חסר מן הספר. כל עוד ליבנו לא פתוח ורוצה ומשתוקק להשראת השכינה הרי שלא תהיה לא קדושה ולא שכינה.

וכפי כותב ריה"ל "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'- רוצה לומר כי ירושלים אמנם תיבנה כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה"- בכדי לזכות בבניין המשכן והמקדש יש צורך באהבה וברצון אדיר של ישראל.

בהזדהות מוחלטת

2.כל מצווה ניתן לקיים ולצאת ידי חובה באופן בסיסי בלא רצון וכוונה מיוחדים, אלא די בכוונה בסיסית לקיים מצווה. אך כשאנו בונים את המשכן ואת בית המקדש, אנו רוצים כביכול לקיים הכנסת אורחים, להכניס את השכינה לעולם, וכפי שבמצוות הכנסת אורחים, אם אדם לא אוהב ורוצה בכל ליבו להכניס את האורח, לשמח אותו, לקבלו באהבה, המצווה כולה נבובה וחסרה. כך גם אצלנו, כשרוצים לקבל את הקב"ה כביכול בעולם, חייבים אנו לפתוח את ליבנו ולרצות באמת לקבלו ולכבדו.

מהותו של בית המקדש

משתי תשובות אלו עולה שעניינו של בית המקדש ובנייתו האמיתית היא מתוך האהבה העצומה לקב"ה, וכפי שכותב שלמה המלך בשיר השירים "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". עניינה של האהבה הוא החיבור השלם, הקישור המלא, ההזדהות המוחלטת.

בית המקדש הוא המקום בו יש הזדהות מוחלטת של עם ישראל עם הערכים האלוקיים. לא לחינם בית המקדש נקרא "בית אלוקי יעקב" (כפי שאומרת הגמרא (פסחים פח.) "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב', אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו 'הר'… ולא כיצחק שכתוב בו שדה'… אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל").

יעקב הוא איש תם. עניינה של התמימות והשלמות הינה הזדהות מוחלטת בין מעשי האדם, רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו. אנחנו מצווים "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", להיות שלמים עם ה', לאהוב את ה' בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו.

זהו עניינם המיוחד של המשכן ובית המקדש, ולכן גם התרומות לבניינם, ניתנות בלב שלם מתוך רצון אמיתי לחיבור והזדהות, מתוך רצון שלם לשם שמים.

לא לחינם נקרא בית המקדש "בית". בית הוא המקום בו האדם מרגיש בבית. בית הוא המקום שאליו מרגיש האדם הכי הרבה שייכות וקשר.

כשאנו רוצים לחדש ולבנות את בית המקדש אנו צריכים להביא את עצמו למצב שהערכים האלוקיים, המוסר האלוקי, האידיאלים האלוקיים, התורה והמצוות יהיו כולם שייכים אלינו, שנרגיש איתם בבית.

בית המקדש הוא המקום בו האדם זוכה להיות ממש עצמו, בלי חציצה, בלי מסכות, תמים.

נכנס יין יצא סוד

אנו יודעים שתכונת התמימות מופיעה באופן נפלא ומרגש אצל ילדים. תום הילדות. לילד אין פנים וחוץ, פיו וליבו שווים. הוא שמח באמת, מתרגש באמת ובוכה מעומק הלב על כל פגיעה. לכן בתוככי המקדש, בקודש הקודשים, מעל לארון, ניצבים שני הכרובים, (על פי הגמרא פירוש המילה כרוב הוא "כרביא" – כתינוק). בתוך קודש הקודשים ניצבים שתי תינוקות, שני ילדים תמימים שאוהבים אהבה שלמה וקדושה, כדי לומר שזו תכליתו של כל המקדש, להצליח לאהוב באמת, בהזדהות מוחלטת.

חלק מהמתיקות של חודש אדר הינה היכולת לחשוף את אשר בליבנו באמת. נכנס יין יצא סוד. שהאדם שותה את היין הוא זוכה להוציא את מה שבליבו, לגלות את אהבתו התמימה לתורה ולמצוות, לרבותיו ולחבריו, לאשתו לילדיו.

אשרי מי שזוכה לא לחסום את עצמו, לא לשמור על המסכות, אלא להיות תמים ופשוט, בחודש הזה בכלל, ויום הפורים בפרט, ולהתמלא באהבה כפי שהסברנו וכפי שכותב רבי שלמה אלקבץ ב'מנות הלוי' שכל עניינם של מצוות הפורים הוא להרבות אהבה.

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה. למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע. הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.