ברוך אומר ועושה – לפרשת מקץ ושבת חנוכה

בפרשת השבוע אנו מוצאים את יוסף בגדולתו. יוסף מורץ מהבור ומיד, כמי שמוכן ומתוקן לכך שנים רבות, נוהג בגינוני מלכות מופלאים ופותר את חלומו של פרעה, כשאחד הדברים הבולטים שמייצגים מאוד את תכונתו של יוסף הוא היכולת לעבור מראיית העתיד להדרכות המעשיות הנגזרות ממנו.

חכמה יישומית

יש חכמים ונבונים שיודעים לשער ולהעריך מה צופן בחובו העתיד, אולם רובם הגדול של אלו היודעים לצפות את העתיד לא יודעים איך לפעול בכדי לשנותו ולעצבו. לדוגמא, רבים וטובים העריכו מה יהיו תוצאות הסכמי אוסלו האומללים, אולם כמעט אף אחד לא ידע מה לעשות כדי לעצור אותם.

וכך אנו מוצאים פעמים רבות שאנשים יודעים להתריע ולהזהיר מפני העתיד אין איך בהם את הכוח והחוכמה המעשית והיישומית כדי להשתמש בהם ולעצבם.

כוחו הגדול של יוסף הוא בחוכמתו המעשית. הוא יודע גם לראות ולהבין את העתיד, אך גם לעצבו כרצונו.

מלחמת החשמונאים

כוח זה אנו מוצאים גם אצל החשמונאים. סביר להניח שרבים מיראי ה' שבאותו הדור ראו את התקדמות היוונים ועוזריהם וידעו שחייבים לעשות משהו. הם התפללו וייחלו בכל ליבם שה' יושיעם מהצרה הנוראה שבאה עליהם. אך למעשה הם היו חסרי אונים נוכח הכוח היווני האדיר. הדבר היחיד שנעשה על ידם היה לברוח, להתחבא ולמסור את נפשם במסירות עצומה על דבר ה', התורה והמצוות.

רק החשמונאים בגבורה ותעוזה, בחוכמה ובאסטרטגיה מתאימה ידעו להחליט ולבצע דבר אחר. וכפי שכתוב בספר המקבים (ב, לט):

"ויאמרו איש אל רעהו אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ, ויועצו ביום ההוא לאמור כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות".

לא ברור שהחשמונאים ידעו שיש סיכוי לנצח, אולם גם אם חס ושלום מגיעים למצב שאין ברירה אלא למסור את הנפש, אומר יהודה המכבי לחייליו: "כי טוב לנו למות במלחמה מראות ברעות עמנו ומקדשנו, וכאשר יהיה הרצון בשמים כן נעשה".

הגבורה המעשית המצטרפת עם החוכמה המעשית היא דבר נדיר ויקר. בעינינו ראינו כיצד בגירוש מגוש קטיף לא עמד שום מנהיג מעשי שיכול היה להנהיג בגבורה את המלחמה הראויה נגד הגירוש. חלק סברו שאסור להילחם כי אלו אחינו ולחלק לא היה את האומץ והגבורה לקום ולעשות מעשים השונים מן הנורמה המקובלת בציבור הדתי לאומי. כל מי שהעז לפעול שלא כמקובל ולנסות להיאבק באמת, מיד יצאה כנגדו מקהלה של גינויים וביקורות מפי אנשים שפחדו או שחשבו שאסור להילחם.

במידה מסוימת יש דמיון רב בין מלחמת החשמונאים והיוונים לבין המלחמה שבין נאמני התורה, אוהבי הארץ והעם לבין מתנגדיהם.

פנחס החשמונאי

כידוע התקוממות החשמונאים החלה מהריגת מתייוון (ולא הריגת יווני), כפי שכתוב בספר מקבים (ב, כג):

"וככלותו לדבר את הדברים האלה, קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך, וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה…ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא".

אנו רואים שאת תעצומות העוז לקח מתתיהו מפנחס המכונה בצוואתו 'פנחס אבינו' שהרי משפחת המכבים הינם מזרע הכוהנים. וגם מעשה קנאותו של פנחס היה כידוע נגד יהודי.

יש צורך בתעצומות נפש גדולים ובוודאות אמונית ואידיאולוגית ברורה כדי להילחם נגד אחים.

מאבקיה של מדינת ישראל

אבל האמת היא שברור לכולנו שההכרעה בכל המאבקים העצומים שעם ישראל נתון בהם, לא תבוא על ידי הכרעה מבחוץ, אלא על ידי הכרעה פנימית של עם ישראל. והקב"ה מראה לנו בשנים האחרונות את הדבר באופן ברור יותר ויותר.

למדינת ישראל, בסייעתא דשמיא אין אויבים חיצוניים המסכנים את קיומה. סוריה מתפוררת, מצרים מפולגת וגם אירן לא מהווה סיכון לקיומה של המדינה, וכן ה"פלסטינים" מעולם לא היוו סיכון אמיתי בהיותם מחוסרי צבא מינימאלית והנהגה מסודרת.

ממילא כל שנותר לנו הוא להכריע בתוך עצמנו איזו מדינה אנו רוצים. האם מדינה שהיא יסוד כיסא ה' בעולם, מדינה שמייצגת במעשיה ובחוקיה את דבר ה', או מדינה שמייצגת את החוקים הנלקחים מהגויים ופועלת על פי מוסר נוצרי-מערבי? האם אנו רוצים מדינה שבית המקדש הוא מרכזה או מדינה שבמרכזה ניצב בית המשפט העליון?

כמובן שאין צורך לפעול באלימות ובמלחמה פיזית, אבל בהחלט יש צורך בחוכמה מעשית, בגבורה ובתעוזה, במסירות נפש ובחריצות, כדי להשפיע על עם ישראל להכריע בצורה נכונה.

יהי רצון שמימי חנוכה אלו ניקח את ההבנה שלא די לרצות ולחלום אלא צריך לפעול ולעשות באור גדול, וה' יצליח דרכינו. אכי"ר.

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה.
למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע.

הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.