החושך של הנאורים – דבר תורה לחנוכה

חנוכה, שאת נרו הראשון נדליק במוצאי שבת, הינו 'חג האורים', חג האור.

כידוע כבר האדם הראשון חגג את חג החנוכה, וכדברי הגמרא (עבודה זרה ח.) "ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים".

וכאן מתבאר עניינו היסודי של חג החנוכה: הוספת האור. וכן דבר זה מתבאר מדברי חז"ל שמכנים את מלכות יוון 'חושך', "וחושך על פני תהום" – זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל", כך שהניצחון הוא המלחמה כנגד החושך, שעיקרה הוא על ידי הוספת אור.

זו גם הסיבה שמצוותו של נר חנוכה בחושך, "משתשקע החמה", כדאמרי אינשי: באנו חושך לגרש.

וניתן לבאר עניין זה בכמה אופנים, ואנו ננסה לצעוד בדרך המתאימה לתקופתנו.

חכמת יוון היא חושך

יש לשאול מדוע מלכות יוון מכונה 'חושך', הרי היוונים הוסיפו הרבה מאור החוכמה, המכונה 'אור' ומאירה את העולם. "חוכמת אדם תאיר פניו". הכינוי העתיק למשכילים והנבונים היה 'אנשי האור' או בתרגום לעברית 'הנאורים'.

וחז"ל רצו לגלות את עינינו שאין חושך כאור הזה, אלא שצריך לחשוף מדוע, הרי הרמב"ם העיד על אריסטו (מו"נ ב, כב) :"בסיכומו של דבר אומר לך – אף-על-פי שאני יודע שרבים מן הקנאים מייחסים לי בגלל דברים אלה הבנה מועטת של דבריהם או סטייה מכוונת מהם; אך לא אמנע בשל כך מלהגיד את מה שהשׂגתי והבנתי למרות קוצר יכולתי – ואותו סיכום הוא שכּל מה שאמר אריסטו על כל הנמצא אשר למן סמוך לגלגל הירח ועד מרכז הארץ, נכון הוא בלי ספק. לא יסטה ממנו אלא מי שלא הבינו, או מי שהיו לו מראש דעות אשר הוא רוצה להגן עליהן, או שהדעות האלה מביאות אותו להכחיש דבר נראה-לעין".

והזוהר כותב שחכמת היוונים קרובה לדרכי התורה ""היוָנים קרובים לאורחא דמהימנותא".

מדוע אם כן חכמים בחרו לכנות את החוכמה הגדולה והמאירה הזו בשם חושך?

ונראה לענ"ד לבאר שכפי שאנו אומרים על הרשעים שהם מתחילים באחדות וגומרים בפירוד, ולעומתם הצדיקים מתחילים בפירוד וגומרים באחדות. כך ניתן גם לומר על חוכמת היוונים, שתחילתה אור וסופה חושך גדול.

וחז"ל בריאתם הרחבה וארוכת הטווח כינו את חוכמת היוונים על שם סופה.

כאשר החוכמה מופיעה בעולם היא מחדשת דברים רבים וחשובים. היא מגדירה הגדרות ומחלקת את העולם לחומר ורוח, פיזיקה ומטאפיזיקה, ובתוך החומר היא קובעת תחומים שונים: כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, זואולוגיה וכיו"ב, ובכל תחום ותחום היא מגדירה את סוגי החומרים ומבדילה בין יסודות ותרכובות, וכן על זו הדרך. ובזה היא מאירה באור גדול, שהרי בחושך לא ניתן להבחין בפרטים השונים ובמקום של כל אחד ואחד.

וכפי שמבואר בפניני הלכה (עפ"י הראשונים) מדוע עניינו של נר השבת הינו שלום בית, שכאשר יש חושך האדם נתקל בשולחן או בכיסא, באשתו או בילדיו, וכאשר מגיע האור הוא מגלה שכל רהיטיו וחפציו לא נועדו אלא לשמשו ושבני ביתו נמצאים שם כדי להביא לו אושר ושמחה.

מצד זה גם החוכמה היוונית שופכת אור על העולם, אולם החשש הגדול הוא שריבוי החוכמה והחילוקים, ההבנות והחידושים, ישכיח את האור היותר גדול, את האור האלוקי שמחבר ומאחד את הכול. ששוכחים את מקור הכול, את אור האורות, ריבוי המדע גורם להדחקת והכחשת האמונה, מרוב עצים לא רואים את היער.

החוכמה האנושית הגדולה מפריעה לענווה והצניעות הנדרשת כאשר אנו עומדים מול ריבונו של עולם. כיוון שהחוכמה היוונית הובילה בריבוי חוכמתה לחושך הגדול של הכפירה, לשכחת התורה ומצוותיה, להשכחת הקשר שבין האדם והעולם לאלוקיו. זוהי חוכמה שתחילתה אור אבל סופה חושך גדול ונורא.

וכפי שמתבטא הרמב"ן בחריפות גדולה כלפי אריסטו (כתבי הרמב"ן, ח"א, עמ' קמז):

"ומכאן תראה אכזריות ראש הפילוסופים (אריסטו) ימ"ש, שהוא מכחיש כמה דברים שראו רבים וראינו אמיתתם ונתפרסמו בעולם ובאותן זמנים קדמונים כגון ימי משה היו נודעים לכל.

כי החכמות באותו הדור היו כלן רוחניות כגון עניני שדים ומכשפים וכו'. לפי שמחמת קרבתם לבריאת העולם ולמבול לא היה אדם מכחיש בחדוש העולם ולא ממרה באלוה. אלא שהיו מבקשים תועלת מצד עבודת כוכבים ומזלות וכו. וכאשר קמו היוונים עם חדש שלא נחלו חכמה קם האיש הידוע (אריסטו) ולא האמין רק במורגש וחפש חכמות מורגשות והכחיש הרוחניות. ואמר שאין שדים ומעשה הכשפים שקר. ודבר ידוע שאין כן ומ"מ בזמן משה לא היה שום אפיקורס כופר באלו (שדים ורוחניים) ורק הנבואה היתה בספק אצל האומות…".

ועוד כותב הרמב"ן (ויקרא טז, ח):" כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת".

מעניין ומרתק להתבונן באחת הנקודות המעשיות, שבהם נחלק הרמב"ן על אריסטו, זה ערכו וקדושתו של חוש המישוש, של ההנאה הגופנית המוחשת, היינו מצפים שאריסטו ישבח את ההנאה ויעמידה כדבר מרכזי וחשוב, והרמב"ן יאמר שזהו דבר נמוך ושפל, וראו זה פלא הדברים הם הפוכים ממש, כך כותב הרמב"ן, באגרת הקודש:

"כי החבור (שבין האיש לאשתו) נקרא ידיעה…ואילו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קורין לחבור ידיעה. ואין הדבר כאשר חשב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים, בשבחו את אריסטו שאמר כי חוש המישוש חרפה לנו, חלילה, יש במאמר היוני שמץ מינות, שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך. ואנו בני תורה מאמינים, שהשי"ת ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיש בו כיעור. ואם נאמר שהחבור גנאי, כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם! והעדות הברורה, אמר במעשה בראשית: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו", כל זה קודם שחטאו, לפי שהיו עסוקים במושכלות וכל מעשיהם לשם שמים, ולא היה כלי המשגל בעיניהם רק כשאר אברי הגוף. אמנם כשנטו אחרי ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר עליהם "כי עירומים הם", כמו הידיים כשכותבות ספר תורה הן נשגבות, ואם עושות נבלה הן מגונות, כך היו כלי המשגל קודם ואחר שחטאו… ואם כן החבור הוא עניין עילוי גדול כשהוא כראוי…".

כלומר דווקא חכמי ישראל בגלל הבנתם היסודית מהי מטרת העולם, מבינים את הערך והצורך, ויותר מכן את הקדושה והטהרה שבכל חוש וחוש.

לכן חז"ל כינו את החוכמה היוונית 'חושך', וממילא גם ברור שהאור הגדול אותו אנו רוצים להאיר הוא האור שמגלה שכל החוכמה והתבונה, כל ההתקדמות הטכנולוגית והמדעית, הפסיכולוגית והרפואית, עניינם לקדם אותנו בדבקותנו בקב"ה, בעבודת ה', בהקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש על אדמת ישראל, ולהביא את העולם כולו למצב ש"יאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

יהי רצון שנזכה בימי החנוכה הללו, הבאים עלינו לטובה, להאיר מן הבית כלפי חוץ, ויזכו רבים לגלות את האור הטוב.

תגיות:

אודות הרב גור גלון

הרב גור גלון, ראש ישיבת ההסדר הר ברכה.
למד שנתיים בישיבת בית אל ולאחר מכן עבר לישיבת הר ברכה. את שירותו הסדיר עשה במסגרת ההסדר כלוחם בחטיבת הנח"ל. הרב גור מוסר בישיבה שיעורי אמונה מכתבי הרב קוק, כתבי מהר"ל, רמח"ל, חסידות ופרשת שבוע.

הרב גור מלמד גם בכולל של התושבים בהר ברכה, דף יומי, הלכה ופרשת שבוע.